«פילגשו של נשיא ארצות הברית». האם ל״מעמד של מסדרונות ולחישות״ הזה היה אותו כוח משיכה, ואף אותה השפעה, על מרילין, אילו הבחינה בחוסר התוחלת האמיתי של המעמד הזה כדרך להיכנס לשורת השמות הגדולים של ההיסטוריה? לכאורה, איש אינו יכול להכחיש שמרילין היא תופעה סוציולוגית וצרכנית. אך האם אפשר לראות גם את ״נוכחותה״ כמקריות היסטורית?

אני שומע זעקות! (אוף!) אני שומע גם קריאות הידד! (סוף סוף!) בסדר! היא שייכת להיסטוריה של הקולנוע, והיא הזינה את רכילות הוליווד. אבל חלקה בהיסטוריה של העולם אינו מוטל בספק. זה מוזר!... זה מטורף!... זה מהפכני! ואף על פי כן, גם האבולוציה האנושית נושאת את אותן תכונות.

שום דבר לא מנע מן האישה הזאת, שידעה להביט במצלמה או לזכות בהערצתה, להיות בעלת רמה גבוהה של מודעות עצמית. הדבר מעיד על רמת הפשטה גבוהה.

הכול יודעים שרוב בני זמנה ראו בה טיפשה יפה, בלונדינית מקסימה שאפשרה לטפח פנטזיות נאות ולשחרר, בדיסקרטיות, מידה מסוימת של תשוקה... אבל האם אותה התנהגות של מנת משכל נמוכה, עטופה בתמימות לכאורה, לא תוכננה כמעט במקיאווליות בידי נורמה ג׳ין?

כאשר עדיין הייתה רק דוגמנית פשוטה, כוכבנית רעבה, נורמה ג׳ין החליטה להעלות את רמת השכלתה. כמה מאיתנו היו קוראים, בין השאר, את פרויד או דוסטויבסקי לשם ההנאה שבלימוד עצמי, ובו בזמן מפגינים בגלוי, בתמימות מקסימה, את תשוקתם להיות אוטודידקטים?

מרילין מוקרנת מעתה אל תוך «ההיסטוריה החדשה של העולם», זו הפותחת את האלף השלישי אחרי ישו! אך השאלה נשארת בעינה: האם הייתה מגיעה לרמת הפרסום הזאת אלמלא התרועעה עם בני משפחת קנדי? אולי... אבל היום, הכוכב שעדיין זוהר אינו עוד JFK, אלא מרילין.

כדי להאיר את ההיבט הסמלי, נדגיש שכל מה שהאדם נוגע בו, עושה או יוצר נושא משהו מדמותו. העימותים הגדולים, אותם גידולים ממאירים של התבונה האנושית, אינם יוצאים מן הכלל. למרבה הצער, המלחמות המסורתיות — אותם מעשי רצח המוניים שקיבלו הכשר חוקי — מתרחשות בכל מקום, ואין מדינה החסינה מפני סכסוך. איש אינו יכול להכחיש את קיומה של צורת מלחמה אחרת, של «תוקפנות» בת זמננו.

ואכן, מרילין מונרו, בגופה, בקסמה ובשמה, הייתה דימוי רב־עוצמה! ובעולם האחר היא עדיין כזאת. בשנת 1959, אותו מגע שגרתי... עם ניקיטה חרושצ׳וב, אותו איש קירח ובעל שיעור קומה, לא היה אלא קרב פשוט בין שתי אידאולוגיות, שני מוקדי כוח, שני סמלים. מרילין ניצחה בסיבוב הזה בקלות.

כל מלחמה, כל רצח, עוקרים מכדור הארץ ניצוץ יחיד במינו, חיים שלא ישובו לעולם. לא רק גופות נופלות: גורלות, חיוכים, אהבות וחלומות נעלמים לנצח.

חשבו על כך: מבין המתים האלה, כמה גאונים כבו לפני שהספיקו לשנות את פני העולם? כמה ממציאים לעולם לא ימציאו? כמה אמנים לעולם לא יפליאו את עינינו ואת אוזנינו? לכמה נשמות נדיבות לעולם לא תינתן ההזדמנות להפיג את בדידותו של הזולת, להושיט יד, פשוט לאהוב?

גם ילדיהם האפשריים נידונים לשתיקה נצחית. אותם בנים ובנות שמעולם לא נולדו, שושלות שלמות שנמחקו, הם עולמות רבים שלא יראו אור לעולם. המוזיקה של המחר יכלה להיות עשירה יותר. המדעים נועזים יותר. האמנויות זוהרות יותר. לבבותינו מאושרים יותר.

נעצור לרגע. נדמיין מה יכלה ההיסטוריה להיות אילו טירופם של בני האדם לא היה כופה עליה את תהלוכת הטבח שלו. אילו אימפריות היו פורחות בלי מלחמות? אילו תרבויות היו גדלות בשלום? אילו ילדים נפלאים היו יורשים את הארץ אילו האלימות לא הייתה שוברת את אבותיהם?

אני מקדיש מחשבה לכל הקורבנות האלה. יום אחד אמרה אחת מהן: «לכו ורבו.» אבל איך נעשה זאת אם עמינו ממשיכים לקרוע זה את זה לגזרים, להיכחד בידי אדם?

איננו יכולים להקים לתחייה את המתים. אבל אנחנו יכולים, כאן ועכשיו, לבחור לבנות אחרת. באמצעות תפילותינו, מילותינו, שיחותינו, הפגנותינו וסירובנו לשפיכות דמים, אנחנו יכולים להשפיע על המושלים. אנחנו יכולים להזכיר להם שגדולה אמיתית אינה למשול באמצעות פחד, אלא להגן על החיים.

שייפסקו המלחמות. שייפסקו מעשי הרצח. שהשלום לא יהיה עוד חלום שברירי, אלא המובן מאליו היחיד.

ניתן לקיסר את אשר לקיסר... הנה! הגשתי לבינה המלאכותית את עיקרו של הטקסט הזה וביקשתי ממנה ללטש אותו.