טקסט שנכתב בידי בינה מלאכותית בהתאם להנחיותיו הקפדניות של Côme Felx.
הרעיונות, הדמויות, הכיוון העלילתי, ההכרעות המהותיות ועולמה של היצירה שייכים ל־Côme Felx. הבינה המלאכותית שימשה כלי לכתיבה, למבנה ולניסוח, תוך הקפדה על הוראותיו המדויקות של המחבר.
״כמו לוליין על חבל בלי רשת ביטחון, כתבתי בלי עלילה מתוכננת מראש. הרגשתי לבד, מבודד מדי מכדי להמשיך לכתוב סדרת סיפורים. ואז נשמתי הבחינה בה.״
פסקל פסקל שב וקרא את המשפט הזה בפעם השתים־עשרה.
המשפט היה טוב. אולי אפילו מצוין. היה בו אותו שמץ עומק שמעניק לבנאליות יוקרה של התגלות. פסקל אהב אותו. אהב אותו מאוד. משפטים שנראו כאילו הם סובלים במקומו חסכו ממנו לעיתים קרובות את הצורך לסבול באמת.
— אז לעולם לא אצליח? מלמל.
הוא דחף את הדף הצדה, ומיד משך אותו בחזרה לפניו. המחווה הייתה תיאטרלית. הוא ידע זאת. גם כשהיה לבדו, הוא שיחק. בעיקר כשהיה לבדו.
בגיל ארבעים ושבע פסקל עדיין לא פרסם אף ספר, אבל ניחן באותה אלגנטיות אפלה של גברים שכבר משוכנעים שהדורות הבאים בגדו בהם. לא היו לו קוראים, או כמעט שלא היו, אבל היו לו גינונים של סופר. שתיקות של סופר. כעסים של סופר. אפילו עוני של סופר, שאותו נשא כפי שאחרים עונדים עיטור צבאי.
ובכל זאת, באותו בוקר שום דבר לא התקדם.
היו לו כמה רעיונות. שברי דיאלוגים. דימויים. שניים או שלושה סופים מפתיעים שנראו לו מבריקים דיים להצדיק רומן שלם. אבל היה חסר לו הדחף. האש. התירוץ. אולי הקורבן.
מאז עלות השחר הוא חג סביב המשפט הזה: ״כמו לוליין על חבל בלי רשת ביטחון…״
המשפט בא מתוך חלום.
בחלום ראה את עצמו לבוש בתלבושת קרקס ראוותנית. תלבושת שנעה אי־שם בין פליני, קרנבל ונציאני ווילון תיאטרון ישן שנשכח במרתף לח. על ראשו — כובע עצום. לרגליו — נעליים מחודדות מדי. ובידו, לא מוט שיווי משקל אלא עיפרון עץ ענקי, ארוך כתורן של ספינה, שבו השתמש כדי לשמור על שיווי משקלו על חבל המתוח באוויר.
מתחתיו לא היה דבר.
פתיתים נפלו סביבו. תחילה חשב שזה שלג. אחר כך הבין שאלו דפים לבנים. דפים ריקים. אלפי דפים. הם ירדו לאט, בלי קול, כאילו השמים מתרוקנים מכל הספרים שמעולם לא נכתבו.
לא, הם לא היו לבנים לגמרי.
על כמה מהם הופיעו פנים.
פניה של אישה.
כשהתעורר, פסקל החליט שהחלום הוא סימן. הוא אהב מאוד סימנים, בייחוד כשהם הוכיחו שהוא צודק. לכן קבע שאסור לו לתכנן דבר. לא לבנות דבר. לא לארגן דבר. לשם שינוי יכתוב בלי עלילה מתוכננת מראש. הוא יתקדם על החבל, מעל הריק, כשהעיפרון הוא נשקו היחיד.
אבל מאחר שהיה זה יום ראשון בבוקר, ואומץ ספרותי מתקשה להסתדר עם קפה פושר בדירה ענייה, החליט לצאת ולשחק את המשורר במסעדה הקטנה הקבועה שלו.
במרחק חמש דקות מביתו, ברחוב סן־דני, היה בית קפה צנוע, מעט מיושן, כמעט חמים למרות השולחנות הצפופים מדי, הצמחים העייפים וההדפסים המצהיבים שעל הקירות. מכוח ההרגל עדיין קראו לו המסעדה של מר פראליס, אף שהוא עצמו בילה יותר זמן בהשגחה על הקופה מאשר בקבלת פני הלקוחות.
לפסקל היו שם הרגלים קבועים.
ליתר דיוק, הוא כבש שם טריטוריה.
שולחן חמש־עשרה.
שולחן קטן ועגול ליד יציאת החירום, בין שתי מראות שאפשרו לו לראות את עצמו נכנס אל תוך הדמות של עצמו. זה היה שולחן מגוחך, לא נוח, כמעט מבודד, אבל פסקל אימץ אותו. מאז לא יכול היה לשאת שמישהו יתיישב לידו לפניו.
הוא אמר שהשולחן הזה הוא הסדנה שלו.
למען האמת, זה היה כס המלכות שלו.
באותו בוקר התכונן בקפידה. הוא בחר מכנסיים שחורים שחוקים מדי מכדי להיות אלגנטיים, חולצה לבנה שידעה ימים טובים יותר, וגלימה כהה שלבש רק ביום שאחרי ירח מלא, בטענה שהשפעות הלילה ראויות לבגד הולם. לבסוף הניח על ראשו את כובע הלבד רחב השוליים, זה בעל נוצת האווז הארוכה, שהעניק לצלליתו מראה של מוסקטר שירד מגדולתו.
הוא בחן את עצמו במראה שבכניסה.
— מגוחך, אמר.
ואז, מרוצה, יצא.
בחוץ נדמה היה שמונטריאול עדיין לא החליטה אם ברצונה להיות עיר או תפאורה. השמים היו בהירים. רוח רכה ירדה לאורך רחוב סן־דני. חלונות הראווה נצצו באותה אדיבות קרה של בוקרי יום ראשון, כשהחנויות עדיין סגורות והעוברים והשבים נדמים כתוהים מדוע הם כבר קיימים.
פסקל התקדם לאט, המחברת מתחת לזרועו, נוצה תחובה מאחורי אוזנו, והגלימה מתנופפת בדיוק במידה הדרושה כדי למשוך מבטים. הוא העמיד פנים שאינו מבחין בהם. זו הייתה אחת ההתמחויות שלו: לעורר תשומת לב, ואז להתנהג כקורבנה.
באמצע הדרך, מול בית המרקחת, נכנס למצב ההופעה שלו.
הרחוב הפך לאחורי הקלעים. חלונות הראווה — מראות. העוברים והשבים — ניצבים. הוא לא הלך לשתות קפה. הוא הלך להופיע.
הוא כבר דמיין את קלייר, המלצרית, מגלגלת עיניים.
הוא כבר שמע את פיירט קוראת אל ירכתי המקום:
— היי, קלייר! האדון שמפזר לעצמו אבקה בעיניים הגיע!
כך הן הקניטו אותו מאז היום שבו הבינו שמוזרויותיו אינן מסוכנות לגמרי. או ליתר דיוק, מאז היום שבו הצליח לגרום להן להאמין שאינן כאלה.
זה היה הכישרון הקטן שלו.
הוא לא פרץ דלתות. הוא גרם לשומרים עליהן לחייך. ואז, בעדינות, נכנס.
קלייר ופיירט חיבבו אותו, למרות אנחותיהן. הוא שעשע אותן. הוא נתן להן תחושה שבית הקפה שלהן מעניין יותר מכפי שהיה באמת. לפעמים שרו כמה תיבות מתוך כרמן כשהיה נכנס באופן תיאטרלי מדי. לפעמים דאגו כשהיה שותק יותר מחמש דקות. הוא הצליח להפוך את עצמו לחיוני, לא בזכות טוב לב אלא בזכות ההצגה.
פסקל ידע זאת.
הוא ידע שאנשים סולחים הרבה למי שמבדר אותם.
אולם באותו בוקר, כשהתקרב לבית הקפה, משהו שבר את המנגנון.
אישה עמדה מול חלון הראווה.
תחילה ראה אותה מן הצד.
שמלה בז׳, קלה, פרחונית בלי להגזים. שמלת קיץ שנראתה כאילו עוצבה כדי שלא לבקש מאיש רשות להיות יפה. שיער רך שנפל על הכתפיים. יציבה זקופה, אך לא נוקשה. בגופה הייתה אלגנטיות טבעית, אותה מין דיוק בלתי־רצוני שנשים יפות באמת מחזיקות בו בלי להזדקק ללמוד אותו.
היא הסתובבה מעט.
פסקל האט.
העיניים.
בהתחלה לא חשב על דבר מלבדן.
עיניים ירוקות. לא. לא רק ירוקות. ירוק שזז. ירוק רטוב בכחול. ירוק שנדמה כאילו הוא מכיל נהר, או טוב מזה — משפט שעדיין לא כתב.
— ירוק מסחרר, מלמל.
האישה לא שמעה אותו.
למרבה המזל.
הוא ראה אותה נכנסת לבית הקפה. היא סקרה את החדר במבט סקרן, היססה לרגע, ואז הלכה והתיישבה בשולחן חמש־עשרה.
שולחן חמש־עשרה.
פסקל נעצר בבת אחת.
לגורל בהחלט היו נימוסים גרועים.
בפנים נחתה הדממה במהירות של מסך היורד על הבמה. קלייר, מאחורי הדלפק, קפאה במקומה וקנקן קפה בידה. פיירט, ליד הקופה, פערה מעט את פיה. שני לקוחות קבועים הפנו את ראשם אל פסקל, כבר מוכנים להתענג על הדרמה.
שולחן חמש־עשרה לא היה סתם תפוס.
ליד השולחן ישבה דמות שנדמתה לחיזיון.
פסקל נכנס.
איש לא השמיע בדיחה. אפילו הכפיות הקטנות נדמו כמי שהבינו שעדיף להימנע מצלצול.
הוא ניגש לדלפק.
— פיירט. קפה, בבקשה.
המלצרית הגישה לו את הקפה בשתיקה. היא הכירה את הקול הזה. זה היה קולו של פסקל כשהוא מתכנן משהו. קול רגוע מדי. מנומס מדי. כמעט פקידותי.
— פסקל, אמרה ברכות, אתה תתנהג יפה, נכון?
הוא הביט בה בהפתעה, כאילו היה חף מפשע שנחשד שלא בצדק.
— אבל אני תמיד אדיב.
וזה לא היה נכון.
הוא לקח את הספל.
מיד עלו במוחו כמה תרחישים. הוא יכול להשתעל. הוא יכול להעמיד פנים שהוא חש ברע. הוא יכול לגשת לשולחן במבט הזוי ולשאול אם הכיסא דיבר אליו. או, בפשטות רבה יותר, לשפוך מעט קפה ליד האישה כדי לגרום לה לקום. שום דבר חמור. טלטלה קטנה של המציאות. תחבולה של ילד.
הוא לא רצה לפגוע בה.
הוא רק רצה לקבל את מקומו בחזרה.
או אולי, כבר אז, לאלץ אותה להבחין בו.
הוא התקדם.
האישה הרימה אליו את עיניה בדיוק ברגע שהגיע אל השולחן. המבט הזה, שניתן לו בלי מגננה, פירק את כל הקומדיה שלו. הוא תכנן תמרון. במקום זאת פגש נוכחות.
— סליחה, אמרה. אתה יודע אולי מה השעה?
קולה השלים את מה שהעיניים החלו.
פסקל לא שפך את הקפה בכוונה.
לא לגמרי.
היה היסוס, רעד זעיר, תנועה מגושמת של פרק היד. אבל עמוק בתוכו, חלק קטן וצלול, מעין פקיד זוטר של מצפונו, רשם שהאירוע לא היה תמים לחלוטין. הוא יכול היה לבלום את הספל. הוא לא עשה זאת מהר מספיק.
הקפה נשפך על השמלה הבז׳.
האישה פלטה צעקה קצרה.
— אה! לא יכולת להיזהר? השמלה שלי!
פסקל נותר קפוא, הספל עדיין בידו, בתנוחה אבסורדית של פסל אשם.
הקפה התיז על הבד באזור הירכיים והבטן. כתם כהה התפשט לאט על הפרחים הבהירים, כאילו מישהו הרס בוקר שלם במשפט אחד שנכתב רע.
קלייר ופיירט מיהרו אליהם.
— גברתי! השמלה שלך! קראה קלייר.
— אתה רואה, פסקל, הפעם באמת הגזמת! הוסיפה פיירט.
האישה הרימה אליו שוב את עיניה. הן כבר לא היו ירוקות וכחולות. הן היו פגועות.
— הרגע הרסת לי את היום, אמרה. החבר שלי אמור לבוא לאסוף אותי בעוד כמה דקות. הייתי אמורה לצאת איתו לארוחת צהריים.
פסקל רצה להתנצל. באמת. אבל הוא סבל ממחלה מוסרית אחת: אפילו החרטה שלו חיפשה ניסוח מבריק.
— אני מצטער, גברתי. באמת. פשוט… לשנייה אחת העולם נעלם.
— וגם הקפה שלך, כנראה.
התשובה הייתה חדה, אך לא גסה. פסקל כמעט העריץ אותה בשל כך.
— אשלם על הניקוי, אמר.
— שמור את הכסף כדי להלבין את הנוצה שבכובע שלך. אולי היא זו שדגדגה לך את האגו.
פיירט כבשה צחוק. קלייר נתנה לה דחיפה קלה במרפק.
פסקל הסמיק.
הוא היה יכול לקבל את ההשפלה. הוא היה יכול להישאר פשוט. לומר: ״את צודקת, אני מגושם.״ אבל לפסקל היה הכישרון האומלל ללכלך אפילו את ההתנצלויות של עצמו בספרות.
— חלמתי עלייך הלילה, אמר.
הדממה חזרה.
האישה נעצה בו מבט.
— סליחה?
— אני לא יודע את שמך. מעולם לא ראיתי אותך קודם. אבל חלמתי על פנים. שלך, נדמה לי. דפים נפלו סביבי. עמודים. ואת הופעת על כל אחד מהם.
קלייר עצמה את עיניה, כאישה שרואה אסון מתקרב וכבר אין בה כוח למנוע אותו.
האישה קמה לאט.
— אתה שופך קפה על נשים זרות ואז אומר להן שהן הופיעו בחלומות שלך?
— זו לא אסטרטגיה.
בעודו אומר זאת, פסקל ידע שהוא משקר.
אולי לא בדיוק הפעם. אבל בחייו — כן. הכול נעשה אסטרטגיה ברגע שהרגיש מאוים: העוני שלו, הבדידות שלו, המשפטים שלו, מבטיו הנכאים, דרכו להיראות שביר מדי מכדי לשאת באחריות.
אבל האישה לא הייתה תמימה.
— מי אתה?
הוא הרים יד אל כובעו, כאילו הציג את עצמו בפני דוכסית.
— פסקל פסקל. סופר.
— כבר הוצאת ספר לאור?
השאלה הכתה בו חזק יותר מעלבון.
— עדיין לא.
— ובכן, פסקל פסקל שעדיין לא פורסם, אני מציעה לך לכתוב איפשהו את הדבר הבא: נשים אינן סימנים שנשלחו לגברים כדי להזין את הרומנים שלהם.
היא לקחה את התיק שלה.
פסקל הרגיש משהו נדרך בתוכו. היה עליו להרכין את ראשו. לתת לה ללכת. אבל היא נגעה בו בדיוק במקום שבו חשב שהוא מוגן: בגדולתו המדומיינת.
— ואת, גברתי? שאל. מי את, שנכנסת לחייהם של אנשים כאילו את כבר יודעת מה הם שווים?
היא הסתובבה אליו.
— לקוחה מוכתמת.
— לא. את הרבה יותר מזה.
— ואתה הרבה פחות ממה שאתה חושב.
הפעם שתי המלצריות לא הסתירו את שביעות רצונן. פסקל חש בכך. הוא איבד את הקהל. גרוע מזה: הוא איבד את הבימוי שלו עצמו.
ואז עשה את מה שתמיד עשה כשהרגיש שנחשף.
הוא נעשה מעורר רחמים.
— אני מבקש את סליחתך, אמר בקול שקט יותר. לא רציתי לפגוע בך. לפעמים אני מגוחך, אבל אני לא אכזרי.
את המשפט הזה שלף לעיתים קרובות. הוא פעל היטב. הוא אילץ את האחרים לבחור בין להמשיך להתנפל עליו לבין להכיר ברגישותו. רובם בחרו באפשרות השנייה. אנשים אינם אוהבים להרגיש כתליינים מול גבר שמנמיך את קולו.
האישה היססה.
לשנייה אחת בלבד.
אבל פסקל ראה את ההיסוס. הוא רשם אותו. שמר אותו בצד.
הייתה בה חמלה.
כלומר, הייתה בה פרצה.
— אל תדאג, אמרה לבסוף. גם אם אני גרה רחוק, בן הזוג שלי יעשה עיקוף. אחליף בגדים. ממילא הוא לא אוהב את השמלה הזאת.
היא השפילה את עיניה אל הבד המוכתם. הקשיחות נעלמה מפניה.
— אני דווקא אהבתי אותה. בעיניי היא הייתה קסומה.
— קסומה?
— כן. בכל פעם שאני לובשת אותה, קורה משהו בלתי צפוי. לעיתים קרובות משהו משמח. היום, כנראה, לקסם היה טעם רע.
פסקל הביט בכתם.
ואז בשמלה.
ואז בה.
— אולי הקסם לא תמיד נחמד במפגש הראשון.
— משפט נוח מאוד לגבר שזה עתה עשה שטות.
— המשפטים הנוחים הם לפעמים האמיתיים ביותר.
היא הנידה את ראשה, כמעט בעל כורחה. היא לא חייכה. לא ממש. אבל צל של חיוך חלף על פניה, ופסקל נאחז בו בחמדנות חרישית של גנב.
פיירט, שעדיין ניגבה את הבד במפית לחה, הרימה לפתע את עיניה אל הלקוחה.
— גברתי, אני חייבת לומר לך משהו. לא כדאי להקשיב לו יותר מדי כשהוא נכנס למצב הזה.
— פיירט, לא, אמר פסקל.
— כן, פסקל. כן. כי עכשיו אתה משחק את הקדוש המעונה המסכן, וזה לא ישר.
האישה הפנתה אל המלצרית מבט קשוב.
— כמעט בכל יום ראשון, המשיכה פיירט, מר פסקל בא להתיישב כאן, בשולחן הזה. אם מישהו יושב במקומו, הוא עושה סצנות קטנות עד שהאדם קם והולך. הוא מעולם לא שפך קפה, אבל…
— פיירט, אמר פסקל, זו הייתה תאונה.
— אולי. אבל אצלך, תאונות נראות לעיתים קרובות כאילו ערכו עליהן חזרה.
המשפט נשאר תלוי באוויר.
פסקל הרגיש כעס קר עולה בו. לא כלפי פיירט. לא בדיוק. כלפי הדיוק הזה. כלפי הדרך שבה הפשיטה אותו לעיני הזרה.
האישה הרימה את תיקה.
— עכשיו אני מבינה טוב יותר.
— לא, אמר פסקל. את לא מבינה. הן מגזימות. הן אוהבות לעשות ממני קריקטורה. זו הדרך שלהן לאהוב אותי.
— ואתה? מה הדרך שלך לאהוב? להבריח אנשים מהמקום שלהם?
הוא רצה לענות. לא מצא דבר.
האישה פנתה אל היציאה. לפני שעברה בדלת הסתובבה אליו בפעם האחרונה.
— בפעם הבאה שתראה אותי, מר פסקל, שמור את החלומות שלך לעצמך. ואל תעמוד בדרכי.
היא יצאה.
פסקל נשאר נטוע באמצע בית הקפה.
בחוץ עטף אותה מיד אור הבוקר. האישה נעצרה על המדרכה, כאילו כבר לא ידעה היכן להניח את כעסה. פסקל הביט בה מבעד לחלון. הוא רצה לרוץ אחריה. רצה להתנצל בלי מליצות. רצה להיות אדם פשוט.
הוא לא היה מסוגל לכך.
BMW אפורה נעצרה לפניה.
גבר אלגנטי יצא ממנה מיד. שפם דק, מעיל ללא רבב, תנועות מהירות אך מחושבות. היה בו החיפזון של מי שמאחר, אך גם הביטחון של מי שמאמין שהעולם יחכה לו בכל זאת. הוא הקיף את המכונית ופתח את הדלת במחווה אבירית מדויקת כל כך, שנראתה כאילו נלמדה מתוך מדריך לשליטה מנומסת.
— שלום, לואיז, אמר. סליחה שאיחרתי. הייתי חייב לעבור במשרד. כמה שיחות מחו״ל. תיקים לבדיקה. את יודעת איך זה.
לואיז.
פסקל קיבל את השם הזה כמו סטירה רכה.
לואיז.
הוא חזר עליו בלבו, כבר עסוק בלגנוב אותו.
ז׳אן שובה, מצדו, ראה תחילה רק את השמלה.
— אבל מה זה הכתם הזה?
— קפה.
— היית יכולה להיזהר.
לואיז התקשחה.
פסקל, מאחורי החלון, התבונן בסצנה. הז׳אן הזה היה אדם בלתי נעים. בעליל. כמעט מנחם בבינוניותו. אנוכי קלאסי. מניפולטור מבית טוב. אחד מאותם גברים שפוגעים באחרים מתוך אמונה שהם מנהלים אותם.
פסקל בז לו מיד.
כך היה לו נוח לשכוח שגם הוא עצמו פגע זה עתה בלואיז.
— צריך לעבור אצלי, אמרה. אני חייבת להחליף בגדים.
— באמת שאין לנו זמן. ויליאם לי מחכה לנו בריץ.
— ויליאם לי?
— משקיע. סיפרתי לך עליו.
— לא.
— אה. כנראה שכחתי. אבל זה חשוב, לואיז. חשוב מאוד. לשנינו.
היא השפילה את עיניה אל שמלתה.
ז׳אן הניח יד רכושנית על חלקו התחתון של גבה.
— אחר כך, כדי לפצות אותך, ניסע לבקתה. אכין לך שלווים בטרגון.
פסקל ראה את המחווה הזאת. את היד. את הדרך שבה הנחה את גופה של לואיז אל המכונית, בעודו מעניק לפקודה מראית עין של תשומת לב.
ז׳אן הפנה לפתע את ראשו אליו.
מבטיהם הצטלבו.
— הטיפוס הזה מעצבן אותי, אמר ז׳אן.
לואיז עקבה אחר כיוון מבטו. היא ראתה את פסקל ממוסגר בפתח בית הקפה. הוא נראה מגוחך אף יותר מקודם, עם הכובע, הנוצה, הגלימה והבושה שהסתיר בקושי.
— את מכירה אותו? שאל ז׳אן.
— לא.
היא כמעט שלא שיקרה. היא לא הכירה אותו. היא רק פגשה בו כפי שפוגשים סימן רע.
— הוא נראה כמו משוגע מסכן, הוסיף ז׳אן. או כמו משורר — שלעיתים קרובות זה היינו הך.
לואיז התיישבה במכונית.
היא לא ענתה.
פסקל, קפוא במקומו, הביט בהם נוסעים.
כשה־BMW התרחקה, אחזה בו תחושה מוזרה. לא רק חרטה. לא רק תשוקה. משהו עכור יותר. הוא רצה את השולחן שלו. הוא קיבל שם פרטי. הוא הפסיד את הבוקר, אבל זכה בהתחלה.
הוא חזר לאט אל שולחן חמש־עשרה.
עכשיו השולחן היה פנוי.
כתם הקפה עדיין היה על הרצפה, ליד הכיסא. קלייר ניגבה אותו בסמרטוט.
— אתה צריך להתבייש, אמרה.
— אני מתבייש.
— לא. אתה משחק את הבושה.
הוא הביט בה.
הפעם לא מצא תשובה.
הוא התיישב במקום שבו ישבה לואיז.
באחת המראות מולו ראה את פניו שלו מתחת לכובע המגוחך. גבר בן ארבעים ושבע, עני, יהיר, פגוע, וכבר עסוק בהפיכת אשמתו לחומר ספרותי.
הוא הוציא את המחברת.
בשורה הראשונה כתב:
״שמה היה לואיז, ואני כבר גנבתי ממנה את שמלתה עוד לפני שהעזתי לגנוב את לבה.״
הוא קרא את המשפט שוב.
יפה מדי.
אשם מדי.
שימושי מדי.
הוא חייך למרות עצמו.
ואז השאיר אותו.
סוף פרק א׳