לואיז הייתה צריכה לומר לא.

היא ידעה זאת בדיוק ברגע שבו פסקל פסקל הניח את כובעו על הדלפק של לב של בדים, כאילו הניח שם עדות לכך שהגורל התערב.

— באתי בעניין הדירה, חזר ואמר.

המשפט נשמע פשוט. הוא לא היה כזה. אצל פסקל שום דבר לא נשאר פשוט לאורך זמן. פרט מידע הפך לאות, מעידה לאגדה, חוב מוסרי לפרק ברומן.

לואיז שילבה את זרועותיה.

— אתה באמת מחפש מקום לגור בו?

— כבר שנים.

— אם כך, אינך מצטיין במיוחד בחיפוש.

— או סבלני מאוד.

— או בררן מאוד.

— אני מעדיף לומר שחיכיתי לתקרה הנכונה.

מארי־סוליי, שעמדה ליד הצעיפים, כבשה חיוך. קלייר ופיירט, שכבר עשרים דקות טענו שעליהן לחזור לבית הקפה, לא זזו אפילו סנטימטר. אפילו בובות הראווה בחלון נראו כאילו נטו אל השיחה.

לואיז הצביעה על הדלת.

— המודעה שם בטעות. בעל הבית היה אמור להסיר אותה.

— מודעה שנתלתה בטעות היא לעיתים כנה יותר מהזמנה.

— אתה תמיד מדבר ככה?

— רק כשאין לי במה להתגונן.

— מוזר. אני הייתי אומרת: כשאתה מנסה לעקוף דלת סגורה.

הוא הטה מעט את ראשו, כמעט בהערצה.

— את מייחסת לי הרבה תחכום.

— אני מייחסת לך הרבה כוונות.

פסקל חייך.

החיוך היה רך, כמעט צנוע. אבל לואיז הרגישה שמאחוריו מישהו רושם הערות. לא בעיפרון. בתבונה חמקמקה יותר. הוא לא רק הביט בחנות. הוא העריך אנשים. מרחקים. היסוסים. נקודות תורפה.

ז׳אן, מצדו, היה מתייחס לדירה כהשקעה. פסקל רצה להתיישב בה כאילו הייתה במה.

— הרשי לי להרגיע אותך, אמר. אני דייר דיסקרטי מאוד.

קלייר השתעלה.

פיירט גלגלה את עיניה אל התקרה.

פסקל הסתובב אליהן.

— מה?

— דיסקרטי? חזרה פיירט. אתה?

— אמרתי דיסקרטי מאוד, לא בלתי נראה.

— אתה לובש גלימה במסעדה שכונתית.

— בדיוק. אני מרכז את כל האקסצנטריות שלי בלבוש, כדי לא לפזר אותה במקומות אחרים.

— זה לא עובד, אמרה קלייר.

לואיז לא יכלה שלא לצחוק. שנייה אחת. רק אחת. אבל פסקל ראה. הוא קיבל את הצחוק הזה כעידוד.

— את רואה, גברת לאנג, טען מיד. אני בלתי מזיק. מגוחך לפעמים. עני לעיתים קרובות. אבל בלתי מזיק.

לואיז נדרכה.

זה עתה שיחק בקלף האהוב עליו: להקטין את עצמו כדי לפרוק אחרים מנשקם.

— אנשים שמכריזים שהם בלתי מזיקים גורמים לי להיזהר.

— תגובה נבונה.

— אתה לא עוזר לעצמך.

— להפך. אני מעדיף לתת לך להיות צודקת לפני שתצטרכי להתגונן מפניי.

המשפט היה מבריק. מבריק מדי. הוא העניק לחשדנות של לואיז כמעט אצילות, ובאותה עת הציב את פסקל עצמו לצד הגברים צלולי הדעת והכנים. הוא הפסיד וניצח באותה תנועה. בזה היה כוחו.

מארי־סוליי התקרבה לאט.

— אתה סופר, כך שמעתי?

— עקרונית.

— פורסמת?

לואיז כמעט חייכה. מארי־סוליי נגעה בדיוק באותו פצע שכבר נלחץ בבית הקפה באותו בוקר.

פסקל הניח יד על לבו.

— גם את?

— גם אני מה?

— גם את אוהבת להכות גברים בדיוק במקום שבו הם שומרים את הטיוטות שלהם?

— אני אוהבת לדעת עם מי אני מדברת.

— אז כן, אני סופר. לא, שום ספר שלי עדיין לא ראה אור. וכן, הסתירה הזאת הולכת אחריי כמו כלב כחוש.

— כלב כחוש נושך לפעמים, אמרה מארי־סוליי.

פסקל הביט בה. הפעם החיוך שלו היה איטי יותר.

— את מסוכנת.

— לא. אני מבחינה.

לואיז הביטה בחברתה בהכרת תודה. למארי־סוליי היה הכישרון הזה: לומר דבר מוזר ובכל זאת לפגוע בדיוק במרכז.

פסקל חזר אל לואיז.

— תני לי לראות את הדירה. רק לראות. אם המקום לא יתאים, איעלם מסף דלתך ומן הבוקר שלך.

— אתה מבטיח?

— אני מבטיח להיעלם מסף דלתך.

— ולא מן הבוקר שלי?

— גברת לאנג, כבר הכתמת את הבוקר שלי בכך שסירבת לסלוח לי.

— אתה הוא שהכתמת לי את השמלה.

— את רואה. כבר יש לנו עבר משותף.

לואיז עמדה להשיב. הפעמון צלצל. לקוחה נכנסה. אחריה עוד אחת. הפתיחה נמשכה, למרות האסונות שכבר חיפשו לעצמם מקום מגורים בתוכה.

בעל הבית, שאליו התקשרו, הסכים שלואיז תראה את הדירה במהירות. הוא היה מרוצה. מרוצה מדי. לפי דבריו, כל דייר בלי כלב, בלי מערכת תופים ובלי פשיטת רגל טרייה היה בגדר ברכה.

לפסקל לא היה שום כלב. בעניין התופים נשבע שמעולם לא גילה ייעוד קצבי. באשר לפשיטת רגל, השיב שעוניו קבוע מדי מכדי לחוות קריסות.

כעבור שעה הוא עלה במדרגות מאחורי לואיז.

הדירה שמעל החנות הייתה גדולה מכפי שדמיינה. סלון צר הפונה לרחוב, חדר שינה מואר, מטבח קטן ומיושן מעט, רצפות שחרקו באצילות, וחלון אחורי שממנו נראו גגות, מדרגות חיצוניות, כמה חוטי חשמל ופיסת שמיים.

פסקל סייר בדממה.

הדממה הזאת הדאיגה את לואיז יותר מן המשפטים שלו.

הוא העביר יד על אדן חלון. נעצר במרכז הסלון. הקשיב לרצפה שמתחת לרגליו. ואז נטה מעט קדימה, כאילו המקום מדבר אליו כבר זמן רב.

— ובכן? שאלה לואיז.

— כאן הייתי יכול לכתוב.

— זו לא המלצה לצורך שכירת דירה.

— לא. זה חמור יותר.

הוא ניגש לחלון הפונה לרחוב. משם ניתן היה לראות את השלט המוזהב של לב של בדים, הפוך בהשתקפות הזכוכית.

— הייתי יכול גם להשגיח על השלט שלך.

— הוא לא זקוק להשגחה.

— כל מה שנוצץ מושך עורבים.

לואיז נאנחה.

— מר פסקל, אני אף פעם לא יודעת אם אתה מחמיא לי, מאיים עליי או מכין משפט.

— שלושתם יכולים לדור יחד.

הוא הביט בה. הפעם בפחות תיאטרליות. כמעט בפשטות.

— אני צריך את הדירה הזאת.

— למה דווקא אותה?

— מפני שהיא מעל החנות שלך.

— זו תשובה גרועה מאוד.

— זו התשובה הכנה היחידה.

היא נסוגה צעד.

— אתה לא מכיר אותי.

— לא. אבל כבר פגשתי אותך.

— שפכת עליי קפה.

— זה היה שיתוף הפעולה הראשון שלנו.

— שיתוף פעולה?

— את נתת לי סצנה. אני נתתי לך כתם. זה לא ממש מאוזן, אני מודה.

לואיז נותרה חמורת סבר. היא רצתה לרדת, לסגור את הדלת, להתקשר שוב לבעל הבית ולהסביר שהדייר הזה אינו מתאים. אבל חלק בה, סקרן יותר משהיה זהיר, תהה ממה האיש הזה באמת עשוי.

הוא לא היה יפה במובן הרגיל. נמוך מדי אולי, עטוף מדי בעצמו, מודע מדי לרושם שהוא יוצר. אבל הייתה לו נוכחות. נוכחות מטרידה. תמיד נדמה היה שהוא עומד ליפול, ובכל זאת נחת בדיוק במקום שרצה.

— תשלם את שכר הדירה?

— כן.

— בזמן?

— לעיתים קרובות ככל האפשר.

— תשובה גרועה.

— אז כן.

— לא תבריח לי לקוחות?

— למה שאעשה זאת?

לואיז הביטה בו ארוכות.

— אין לי מושג. וזה בדיוק מה שמטריד אותי.

פסקל הרים את ידו הימנית כאילו עמד מול בית משפט.

— אני נשבע חגיגית שלא אפגע במכוון בלב של בדים.

המילה ״במכוון״ נשארה תלויה באוויר.

לואיז שמה לב.

— אתה בלתי אפשרי.

— אני פנוי.

היא הייתה צריכה לומר לא.

היא אמרה:

— אדבר עם בעל הבית.

פסקל קד קלות.

— לא תצטערי על כך.

דבר שבפיהם של גברים מסוימים פירושו לעיתים קרובות: תצטערי על כך מאוחר מדי.

________________________________________

השבועות הראשונים של לב של בדים היו יפים למראית עין.

חלון הראווה משך מבטים. לקוחות נכנסו כדי למשש את הבדים, לשאול שאלות, להחמיא ולהבטיח שיחזרו. לואיז קיבלה כל משפט אדיב כמו מטבע קטן שהונח בקופת חיסכון בלתי נראית.

אבל מחמאות אינן משלמות שכר דירה.

המכירות, לעומת זאת, נותרו שבריריות.

יותר מדי נשים היססו. יותר מדי חשבו שהשמלות נהדרות, אבל חיכו להזדמנות. יותר מדי חזרו עם חברה כדי להראות לה ז׳קט, ואז יצאו שתיהן, עשירות רק בהתלהבות שלא עלתה להן דבר.

לואיז המשיכה לחייך. היא עטפה בקפידה את הקניות המעטות. השיבה לשאלות. רשמה מידות שהתבקשו. שינתה את חלון הראווה כל שלושה ימים. בערבים ניהלה את החשבונות לבדה, מאחורי הקופה הסגורה.

למספרים היה פחות טאקט מללקוחות.

הם אמרו: זהירות.

ואז: עוד זהירות.

ואז: זה לא יספיק.

ז׳אן הגיע אחר צהריים אחד ביום שלישי, שלושה שבועות אחרי הפתיחה. הוא נכנס עם הבושם היקר שלו, הטלפון בידו ואותו ביטחון עצמי שגרם לכל פינה בחנות להרגיש כאילו בוחנים אותה.

— יפה כאן, אמר.

לואיז סידרה חולצות.

— תודה.

— יפה מאוד. אולי יפה מדי.

— יפה מדי?

— אישי מדי. הלקוחות צריכות להיות מסוגלות לראות את עצמן כאן. כאן מרגישים יותר מדי את הרגישות שלך.

— זו החנות שלי.

— בדיוק. חנות צריכה להשתייך למי שקונות בה, לא רק למי שחולמת עליה.

היא הניחה לאט את החולצה על המתלה.

— באת לעודד אותי או לתקן אותי?

— שניהם, אם את חכמה.

ז׳אן סקר את החלל. הוא נגע בתווית.

— כדאי לך להוריד כמה מחירים.

— אני לא יכולה.

— את לא יכולה להרשות לעצמך לא למכור.

— אני רק מתחילה.

— את מוציאה כסף.

— אני משקיעה.

— מילים לא משנות עמודות מספרים.

היא לא ענתה. הוא צדק, וזה הפך אותו למרגיז עוד יותר.

— אני יכול להכיר לך מישהי, המשיך. יועצת שיווק. יעילה מאוד.

— אין לי כסף לזה.

— אני יכול להלוות לך את הכסף.

— לא.

— לואיז.

— לא, ז׳אן.

פניו נאטמו מעט. לא הרבה. ז׳אן היה מאומן מדי מכדי לחשוף מיד את מורת רוחו.

— את מעדיפה להיכשל מתוך גאווה?

— אני מעדיפה לא להיות חייבת לך יותר ממה שאני כבר חייבת.

הוא חייך.

— את כבר חייבת לי הרבה.

המשפט נכנס לחנות כמו משב אוויר קר.

באותו רגע נשמעו צעדים במדרגות הפנימיות. פסקל ירד.

הוא הופיע ליד הדלת האחורית, כוס תה בידו, לבוש קרדיגן שחור ארוך שנתן לו מראה של כומר שפרש מן הכמורה והחמיץ קריירה באופרה.

— איזה משפט מקסים, אמר.

ז׳אן הסתובב.

— סליחה?

— ״את כבר חייבת לי הרבה.״ נפלא. אפשר ממש לשמוע בו את אהבתו הרכה של נושה.

לואיז עצמה את עיניה.

— פסקל…

— אני שותק.

— ואתה…? שאל ז׳אן.

— הדייר מלמעלה.

— אה. המשורר.

— אה. אדון המקדמות והחיזורים.

ז׳אן צמצם את עיניו.

— כבר ראינו זה את זה.

— מבעד לחלון ראווה. הייתה לך יד רהוטה מאוד על הגב התחתון של גברת לאנג.

לואיז התערבה מיד.

— פסקל, די.

הוא הרכין את ראשו.

— סליחה. לפעמים אני מבלבל בין כנות לקישוט מיותר.

ז׳אן חייך גם הוא, אבל בחיוכו לא היה דבר קליל.

— לואיז, אני מבין טוב יותר מדוע את מסרבת לעצות שלי. את מקבלת אותן מגבר שיורד בחלוק בשעות הפתיחה.

— זה לא חלוק, אמר פסקל. זה קרדיגן טרגי.

— בעיקר לא מסחרי.

— בזה אתה מומחה.

שני הגברים הביטו זה בזה.

לואיז הרגישה שמשהו מסוכן מתמקם ביניהם. ז׳אן היה יהיר, אבל ישיר. פסקל, לעומתו, נראה נהנה לגרום ליהירותם של אחרים למעוד כדי להסתיר טוב יותר את יהירותו שלו.

— ז׳אן, אמרה, נדבר על זה אחר כך.

— בהחלט.

הוא לקח שוב את הטלפון, רכן אליה והניח על לחייה נשיקה שנראתה כמו חתימה.

— תחשבי על זה. גאווה עולה ביוקר.

הוא יצא.

פסקל המתין שלוש שניות.

— בחור מקסים. מתחשק למכור לו עניבה כדי שייחנק באלגנטיות.

לואיז הסתובבה אליו.

— אתה לא אמור לעבוד?

— הקשבתי לשקט המסחרי.

— הקשבת דרך הרצפה.

— הרצפה דקה. אני חף מפשע.

— אתה כמעט אף פעם לא חף מפשע.

הוא נראה כאילו נפגע.

— את מתקדמת.

— לקראת מה?

— לקראת צלילות.

לואיז נעצה בו מבט, מרוגזת.

— פסקל, החנות שלי לא מצליחה כפי שקיוויתי. אני צריכה שקט. רצינות. לקוחות. לא דו־קרבות של שנינות בין המתלים.

— אני יכול לעזור.

— לא.

— עוד לא שמעת את ההצעה שלי.

— זה מה שמאפשר לי לענות מהר יותר.

— אני יכול לכתוב טקסט קטן לחלון הראווה. משהו מאופק. אלגנטי. ״השמלות אינן מסתירות נשים; הן מגלות להן דרך ללכת.״

לואיז שתקה למרות עצמה.

המשפט היה יפה.

יפה מדי.

— את רואה, אמר פסקל. אני יכול להיות מועיל.

— זה בדיוק מה שמדאיג אותי.

________________________________________

בערב, כשהחנות התרוקנה, לואיז ציירה.

היא סגרה את הקופה, כיבתה חלק מן האורות, נעלה את הדלת ואז התיישבה ליד הדלפק עם העפרונות, הניירות, דוגמיות הבד וכוס תה שכמעט תמיד שכחה לשתות.

הציור הרגיע אותה.

המספרים אמרו לה שהיא חייבת למכור. הבדים הזכירו לה מדוע התחילה.

היא שרטטה קווים ארוכים, מותניים, שרוולים, צווארונים, קפלים. שמלות מסוימות נולדו כתשובות. אחרות כסירובים. כשז׳אן הדאיג אותה, היא ציירה חליפות מחויטות ישרות, מדויקות, כמעט חסרות רחמים. כשפסקל הרגיז אותה, היא ציירה שמלות זורמות יותר, מסוכנות יותר, כאילו רצתה ליצור בגדים שיוכלו לחמוק מן הגברים שמפרשים אותם.

ערב אחד מארי־סוליי מצאה אותה כך, רכונה על גיליון.

— עדיין כאן?

— אני סוגרת עוד מעט.

— את אומרת את זה כבר שבוע.

לואיז לא הרימה את עיניה.

— תראי.

היא סובבה את הסקיצה אל חברתה.

השמלה הייתה מוזרה. הגזרה נראתה פשוטה במבט ראשון, אך עבר בה מהלך אלכסוני, כמעט סודי. נדמה היה שהבד משתנה לפי האור. מאופק מלפנים, מטריד מן הצד.

מארי־סוליי התיישבה לאט.

— את זאת את חייבת לעשות.

— אין לי זמן.

— בדיוק. תעשי אותה.

— מארי, יש לי חשבונות, ארגזים, מלאי, לקוחות שמתפעלות בלי לקנות, וז׳אן שמדבר אליי כאילו הייתי סניף של האגו שלו שמתנהל בצורה כושלת.

— ופסקל?

לואיז נאנחה.

— פסקל מדבר עם כולם.

— זה המקצוע שלו.

— המקצוע שלו הוא להיות סופר.

— לא. המקצוע שלו הוא להיכנס.

לואיז הרימה סוף־סוף את עיניה.

— להיכנס?

— לתוך שיחות. לתוך שתיקות. לתוך פצעים. לתוך חנויות. לתוך דירות שמעל חנויות. לתוך מחשבותיהן של נשים שהיו צריכות לישון.

— את עושה מזה דרמה.

— אולי. אבל הוא מביט בך כמו גבר שכבר התחיל להשתמש בך בתוך משפט.

לואיז הורידה את עיניה אל הסקיצה.

— אני יודעת.

— וזה מוצא חן בעינייך?

— לא.

שתיקה.

— קצת, הודתה.

מארי־סוליי הנהנה בלי לשפוט.

— אז תיזהרי. ז׳אן רוצה להחזיק בך. זה כבד, אבל גלוי. פסקל רוצה לעשות ממך סיפור. זה קל יותר. זה גרוע יותר.

לואיז נשארה זמן רב בלי להשיב.

למעלה נשמעו צעדיו חוצים את הדירה. פסקל הלך. או כתב תוך כדי הליכה. או הכין לעצמו כניסה. מאז עבר לגור שם, החנות כבר לא הייתה שקטה לגמרי לעולם.

— לשמלה הזאת, אמרה לואיז, אקרא ״הבריחה״.

— שם טוב.

— זה לא שם. זה דגם.

— אצלך השניים מתערבבים.

לואיז חייכה חיוך קלוש.

ואז הפעמון צלצל.

היא נבהלה.

— נעלתי.

פסקל נכנס מן החדר האחורי, דרך גרם המדרגות הפנימי. בידו היה דף.

— כתבתי את הטקסט לחלון הראווה.

— לא ביקשתי ממך.

— אני יודע. זה נתן לי יותר חופש.

מארי־סוליי קמה.

— ערב טוב, מר הדייר.

— ערב טוב, גברת האינטואיציה המסוכנת.

הוא הניח את הדף לפני לואיז.

היא לא רצתה לקרוא.

היא קראה.

״לב של בדים

למי שאינן מחפשות רק שמלה, אלא את הרגע שבו הצללית שלהן פוגשת את אומץ לבן.״

לואיז קיללה את עצמה על כך שאהבה את המשפט.

— זה ספרותי מדי.

— תמחקי את ״רק״.

— למה?

— כי הרגע שמתי לב לזה.

— אתה מתקן את הפאתוס של עצמך?

— לעיתים רחוקות. נצלי את ההזדמנות.

מארי־סוליי קראה גם היא.

— זה טוב.

— תודה.

— טוב מדי.

פסקל חייך.

— זה כבר נשמע כמו מחמאה כנה.

— לא. כמו אזהרה.

הוא העמיד פנים שאינו מבין. זו הייתה עוד אחת מן המיומנויות שלו.

לואיז קיפלה את הדף.

— אחשוב על זה.

— את תשתמשי בזה.

— אל תהיה כל כך בטוח בעצמך.

— אני בטוח רק במשפטים שמשתיקים אותך.

זה עתה עקץ אותה. בעדינות. במדויק.

מארי־סוליי ראתה. גם לואיז.

אבל פסקל כבר נסוג צעד, כאילו רק הניח פרח.

— לילה טוב, גבירותיי. אני חוזר אל החורבות שלי.

הוא עלה במדרגות.

מארי־סוליי המתינה עד שהצעדים נעלמו.

— את רואה?

— כן.

— הוא מתגרה בך ואז נסוג לפני שאפשר להאשים אותו.

— אני רואה.

— ובכל זאת תשתמשי בטקסט שלו.

לואיז הביטה בדף.

— אולי.

________________________________________

הטקסט הוצב בחלון הראווה למחרת.

הייתה לו השפעה מיידית.

נשים עצרו לקרוא אותו. אחדות חייכו. אחרות נכנסו מתוך סקרנות. שתי לקוחות קנו צעיפים. שלישית מדדה שמלה בלי לקנות אותה, אבל חזרה למחרת עם אחותה.

לואיז הייתה אמורה להיות מאושרת.

והיא אכן הייתה.

היא גם הייתה אמורה להיזהר יותר.

פסקל, מצדו, הבין מהר מאוד את כוחו של הסף.

מדי בוקר ירד לבית הקפה של מר פראליס, ואז חזר לאט אל מול לב של בדים. הוא בירך את חלון הראווה. לפעמים יישר את הכרטיס הקטן שעליו היה כתוב הטקסט שלו, כאילו היה שומרו. הוא העמיד פנים שהוא עוזר.

אבל הוא עזר בדרכו.

כלומר, משך תחילה את תשומת הלב אליו, ורק אחר כך, אם מצב רוחו נטה לכך, הפנה אותה אל החנות.

— גברתי, היה אומר לעוברת אורח אלגנטית, סלחי לי על ההתערבות. המעיל שלך ראוי לשיחה עם השמלה הכחולה הזאת.

— סליחה?

— אל תחששי, אינני מוכר דבר. אני רק עד להרמוניה אפשרית.

הממהרות ביותר נמנעו ממנו.

הסקרניות ביותר עצרו.

הרומנטיות ביותר חייכו.

הוא ידע לזהות אותן.

עד מהרה החל לפנות לנשים מול החנות בקלילות של מושך־לקוחות מטפיזי. הוא שיבח שרוול, צבע, אריג, אבל כמעט תמיד סיים בדיבור על עצמו. על הרומן שלו. על העוני שלו. על השמלה המוכתמת. על הגורל. לפעמים על לואיז, בעדינות מספקת כדי להיראות מכבד ובעקשנות מספקת כדי להפוך לפולשני.

כמה לקוחות נכנסו משועשעות.

אחרות הסתלקו נרגזות.

אישה אלגנטית מאוד, שבתחילה נראתה מעוניינת במעיל בצבע שנהב, הסתובבה על עקביה אחרי שפסקל הכריז בפניה:

— יש לך הליכה של גיבורה שעדיין אינה מודעת לטרגדיה של צווארה.

היא נעצה בו מבט קר.

— ולך, אדוני, יש ביטחון של גבר שעדיין אינו מודע למגוחכות של פיו.

האישה הלכה.

לואיז ראתה הכול מן הקופה.

היא יצאה מיד.

— פסקל!

הוא הסתובב, מופתע למראית עין.

— כן?

— הרגע הברחת לקוחה.

— אולי. אבל איזו תשובה שנונה! היה לה מזג נפלא.

— אני לא מוכרת מזגים. אני מוכרת בגדים.

— בדיוק. היא ממילא לא הייתה קונה כלום. משוריינת מדי.

— אין לך מושג.

— אני יודע לקרוא צלליות.

— אתה קורא בעיקר את מה שנוח לך.

הפעם הוא לא חייך מיד.

— את מעדיפה שאפסיק?

— כן.

— טוב מאוד.

הוא הסיר את כובעו, קד וחצה את הרחוב לעבר בית הקפה, כמו שחקן נעלב שעוזב במה גרועה.

לואיז חזרה פנימה בזעם.

בפנים, אלודי, עובדת צעירה שלואיז שכרה לא מזמן במשרה חלקית, סידרה קולבים, חיוך חולמני על פניה.

— למה את מחייכת?

— שום דבר.

— אלודי.

— מר פסקל מצחיק.

לואיז הרגישה שבעיה חדשה מתחילה לצוץ.

— הוא דיבר איתך?

— קצת.

— מתי?

— אתמול. וגם הבוקר. הוא אומר שיש לי ידיים של פסנתרנית ושכדאי לי ללבוש ירוק כהה כדי להבליט את הנשמה שלי.

מארי־סוליי, שבאה לעזור אחר הצהריים, הרימה לאט את ראשה.

— הנשמה שלך?

אלודי הסמיקה.

— זה היה יפה.

לואיז עצמה את עיניה.

פסקל לא הסתפק בלקוחות.

הוא התחיל לחזר אחר כל האווירה של החנות.

כעבור כמה ימים הייתה זו קלייר שנכנסה בצחוק, פיסת נייר בידה.

— המשורר שלך השאיר לי את זה על מפית.

לואיז לקחה את המפית.

״קלייר, את נושאת את כוסות הקפה כמו שאחרים נושאים חדשות מן המלחמה.״

— עכשיו הוא כותב לך?

— הו, הוא כותב לכל דבר שזז. אל תדאגי. אבל הוא שאל אותי אם לדעתי פיירט היא שחקנית טרגית שלא זכתה לממש את ייעודה.

— ומה היא אמרה?

— היא אמרה שבעיקר מונעים ממנה לעבוד כשהוא נכנס לבית הקפה.

לואיז לא צחקה.

הבעיה הייתה שפסקל מצא חן בעיני אנשים.

לא בעיני כולם. לא לאורך זמן. לא באופן ברור. אבל הוא עורר אי־שקט. החמיא. נתן לנשים תחושה, לפעמים נעימה ולפעמים מעצבנת, שלפתע מביטים בהן כאילו היו דמויות חשובות. הוא חילק תשומת לב כפי שאחרים מחלקים כרטיסי ביקור.

ובכל פעם לואיז איבדה עוד מעט מן השליטה בתפאורה של עצמה.

לקוחה שאלה:

— זה הוא, בעלך?

אחרת:

— האדון עם הנוצה עובד כאן?

שלישית:

— אחזור כשהוא לא יהיה מול הדלת.

המשפט האחרון נשאר זמן רב בראשה של לואיז.

כי המספרים המשיכו לדבר.

המכירות עלו בימים מסוימים ואז נפלו שוב. יותר לקוחות נכנסו, אבל רבות מהן לא קנו דבר. אחדות באו לראות את הדמות. אחרות נמנעו ממנו. החנות נעשתה מוכרת, כן, אבל בדרך שלואיז לא בחרה.

לב של בדים הייתה בסכנה להפוך לתיאטרון של פסקל פסקל.

והיא — בעלת הבמה.

ערב אחד ז׳אן נכנס בלי להודיע.

הוא מצא את לואיז יושבת ליד הדלפק, מוקפת סקיצות. היא ציירה בעקשנות. לשמלת ״הבריחה״ כבר היו שלוש גרסאות. קצרה. ארוכה. שחורה עם דש בהיר. היא כבר לא ציירה רק כדי ליצור. היא ציירה כדי לא לצרוח.

ז׳אן לקח דף.

— זה חדש?

— כן.

— זה לא מה שנמכר הכי בקלות.

— אני יודעת.

— אז למה לבזבז את הזמן שלך?

היא נטלה ממנו בעדינות את הדף מידיו.

— כי זה הדבר היחיד שמונע ממני לאבד את הראש.

ז׳אן הביט בסקיצות, ואז בחנות הכמעט ריקה.

— לואיז, צריך לדבר ברצינות.

— אני מקשיבה.

— אם הדברים יימשכו כך, לא תחזיקי מעמד שישה חודשים.

היא לא ענתה.

— אני יכול לעזור לך, המשיך.

— באילו תנאים?

— למה את תמיד מדברת על תנאים?

— כי אצלך אפילו לחיבה יש תנאים.

הוא חייך בעצב, אבל עיניו נשארו קרות.

— אני יכול לקחת חלק גדול יותר. לארגן מחדש. למצב מחדש את החנות. לגזום.

— לגזום?

— את הסגנון האישי מדי. את הדגמים הבלתי אפשריים. את הטקסטים בחלון. את המשורר.

היא הרימה את עיניה.

— פסקל לא קשור לזה.

ז׳אן צחק צחוק קטן.

— להפך. הוא כבר קשור יותר מדי. האיש הזה פוגע בתדמית שלך.

— התדמית שלי מעניינת אותך רק מפני שהיא יכולה לשרת את שלך.

— והוא? מה את חושבת שהוא משרת? את האמנות? את השירה? הוא משתמש בך, לואיז. משתמש בחנות שלך, באור שלך, בשם שלך. הוא יהפוך אותך לדמות משנה במיתולוגיה הקטנה שלו.

היא לא ענתה.

הפעם ז׳אן קלע למטרה.

וזה הרגיז אותה כמעט כמו אילו פסקל שיקר.

— כדאי לך לסגור ליומיים, המשיך ז׳אן. לחשוב מחדש על הכול. אני יכול להביא מישהו.

— לא.

— את מתכוונת להתעקש?

— כן.

— אז אל תבואי לבכות אם לב של בדים תהפוך לגחמה יקרה.

הוא עזב את החנות.

לואיז נשארה לבדה.

למעלה פסקל הלך.

ברחוב עברו מכוניות.

על הדלפק נראו הסקיצות שלה כאילו הן מחכות שתבחר בין זהירות לעקשנות.

היא לקחה עיפרון.

בתחתית דף חדש כתבה:

שמלה לאישה שמסרבת לסגור.

ואז ציירה.

זמן רב.

זמן רב מאוד.

כשהרימה סוף־סוף את ראשה, חלון הראווה היה שחור. בהשתקפות ראתה את פניה שלה, עייפות אך עדיין איתנות. מאחוריה, בגרם המדרגות הפנימי, ירד צל.

פסקל.

הוא נשאר בצל.

— את עובדת עד מאוחר.

— ואתה מרגל עד מאוחר.

— אני כותב.

— עליי?

שתיקה.

— לא רק.

היא הסתובבה אליו לאט.

— צא מהחנות שלי, פסקל.

הוא לא זז מיד.

— אני יכול להציל אותך.

המשפט נאמר בקול נמוך, כמעט רך.

לואיז הרגישה צמרמורת של כעס.

— בדיוק בגלל זה אתה מסוכן.

— מפני שאני רוצה לעזור לך?

— מפני שאתה קורא ״להציל״ למה שפשוט יאפשר לך להיכנס עמוק יותר.

פסקל קפא במקומו. בפעם הראשונה לא מצא מיד משפט שיציג אותו באור יפה.

ואז חייך.

חיוך עצוב. נבחר היטב.

— לילה טוב, לואיז.

הוא עלה בחזרה.

היא נשארה לבדה עם הסקיצות, החובות, השמלות והוודאות המוזרה הזאת: ז׳אן יכול היה לגרום לחנות שלה להיסגר מתוך חישוב, אבל פסקל היה יכול להמית אותה תוך שהוא מעמיד פנים שהוא מעניק לה נשמה.

סוף פרק ג׳

המשך »