מבוא: «spirituphile» היא מילה נדירה, שנולדה מן המפגש בין הלטינית האצילית spiritus (רוח) לבין היוונית העדינה philos (מי שאוהב). — האם זהו נאולוגיזם המתאר מציאות עתיקה? — חשוב להבהיר של־spirituphilie אין דבר וחצי דבר עם רוחניות, ועוד פחות עם נקרופיליה, ובוודאי שלא, חמור מכך, עם אכילת גופות אדם. לכן spirituphile הוא פשוט מי שאוהב נשמה. (לדוגמה: אני אוהב את נשמתה של נורמה ג׳ין, כפי שאני אוהב גם את נשמות אבי המנוח, אמי שהלכה לעולמה, אבותיי וכדומה.)

מונח מדויק יותר אולי יהיה «amouranimus», שנוצר מן amor (אהבה) ומן animus (נשמה). לפי הבינה המלאכותית, המילה מציינת «מי שמתלהב מנשמתו של אדם», מתוך חיבה עמוקה או עניין כן בהיבט הרוחני או הפנימי של ישות. כך אפשר לכנות את האוהב אהבה רוחנית «amouranimus».

רחוקה ממני היומרה להיות היחיד שאוהב את נשמתה של מרילין מונרו. רחוקה ממני המחשבה להציג את עצמי כראשון מבין ה־amouranimus. רחוקה ממני היהירות הזאת, שכן תולדות העולם קדמו לי וימשיכו אחריי. בקיצור, מקוריותי מסתכמת רק בכך שאני מעניק שם לרגש העתיק הזה: אהבה רוחנית, או amouranimique (לפי הבינה המלאכותית).

רוצים דוגמאות ל־אהבה רוחנית?

הנה רשימה קצרה:

האדם המודע הראשון באנושות נעשה amouranimus כאשר עמד מול מותו של אדם אהוב וגילה — או דמיין — דרך האובדן הזה את קיומו של «מקום אחר».

כל מי שחוו מאז חוויה דומה. באופן יוצא דופן, לפי אמונותיי המסורתיות, גם אמו של ישו נמנתה עמם — אך למשך שלושה ימים בלבד.

כל מי שאחרינו יחוו את אותה חוויה.

במקביל, במשך אלפי שנים — בזכות המיתוסים, ההיסטוריה, וכיום גם התקשורת והטכנולוגיה — מעריצים, בסתר או בגלוי, של דמויות אמנותיות, פוליטיות, דתיות ואחרות, משנים בהדרגה את הפרופיל של ה־amouranimus. התופעה מתחזקת דווקא ברגע שבו הגיבורים האלה נעלמים, או זמן קצר לאחר מכן…

ולבסוף, חשוב להבהיר שהאמנות ה־spirituphile אינה זרם של אמנות «פלסטית» במובן של קוביזם, פוביזם, אימפרסיוניזם, אמנות דקורטיבית ואף לא אמנות רוחנית וכדומה. לא! האמנות ה־spirituphile היא אות של אמונה ודרך לאהוב.

א) האמונה מתאפיינת בוודאות שיש חיים לאחר המוות, שבהם הנשמה מוגנת בידי הישות העליונה מפני הרעות הפוקדות אותנו.

ב) האהבה — השונה מזו שאנו מכירים בין החיים — מתבטאת בשמחה שבתקשורת פנימית עם אותן ישויות שמעריציהן רואים בהן נפלאות. בקיצור, תרבות של אהבה שאינה מצפה לדבר.

ג) שני היסודות האלה מגיעים לשיאם כאשר הם נפגשים בביטוי.

לסיכום, כל היצירות — ציורים, פסלים, שירים, סימפוניות, שירים פופולריים, אופרות, סרטים, מחזות, רישומים, המנונים, ביוגרפיות או רומנים — שנוצרו כמחווה, מתוך אהבה או ידידות כלפי נשמה, שייכות לאמנות ה־spirituphile — או ה־amouranimique.