יום אחד חלמתי שאני מיזוג אנושי של דמיונם של כמה אמנים: דמויות שוליות כמו «Nowhere Man», «Dreamer...», «Tommy» ואפילו ה־«Bozo» של Félix Leclerc. בעקבות ההתפרצות הזאת של דמיוני התחלתי לכתוב שיר ארוך המוקדש למרילין מונרו. בעיניי ובכוונותיי, היצירה הספיריטופילית הזאת לא הייתה אמורה להסתיים אלא כאשר חיי יסתיימו. וכך, מאחר שנולדתי חולם, די ברצון הקל שבקלים כדי שאשוב להיות מלך הטירה הזאת ששמה דמיוני.
דמעות של פרוזה
אלוהים! מה הן דמעות הפרוזה האלה... ...הזוהרות על פניי? חיי חובקים את השתקפויות הירח, ואת מסתורין האהבה, כבדרך אגב? האם זה סוד המסתתר מאחורי מסר, כדמעות אור מתחת לרונות? מילים מלבה — הן היו הוני!
דמעות דיו המשקות זו את זו חליפות, תופחות ומתפקעות, מכניעות את חסרונותיי, אתן קוראות לאחרת, מזכירות את האחת. זעקת מצוד אחרונה, מן הצל אל הדמות, עטויה במוות המפחיד אותי, שאת אותותיו אני מעז... מעז לאהוב בגלוי. אבל אלוהים!... האם המוות הוא במה?
האם עליי לשוחח עמה בטרם אובד? להציע את עצמי כגחל לפנטזיה הרכה שלה. אל החרמש המתיז את איומיו בתוך הראיון, ועל שאלתו: «אבק, מי אתה?» הייתי משיב: «נסיך מבודד ומסוגר, הגולה מגוף שאבד מן העין. Persona non grata של חייו שלו, לא יותר!»
ותחת מבטה החודר, הפחדני אך הקטלני... האם אוסיף, כמשל נשכח: «האם זה הגיל?... אני זוכר: הייתי נאמן למלכה ללא שבועה. כן, אני, הנסיך נטול זכות הלילה הראשון, בחיפוש אחר מלכה ללא מלך, בארץ שנועדה לכך, במישור האכזרי שהוא בדידותי הניצודה. וכעת היא חומקת אל הסוף, והבידוד נעשה פחות קשה!»
בהרימה את גלימתה, כמלאך רע וקנאי, הייתה מסכמת: «אבל למה אתם מחכים?... לכו הצטרפו ל־99 המטורפות והמטורפים האחרים! מאחר שהייתם כה רבים, משוגעים שסגדו למחוך הזה, אהיה אני בית המשוגעים הנצחי לכבודכם! אתם, 99 המשוגעים הפזורים פה ושם. אתם, האדוקים, תחלמו על האישה בעלת 99 הפנים!»
הייתי משיב לה: «לפני כן!... אז!... כן, מפלצת טורפת! הייתי אביר אמיץ המחפש בפנים ובחוץ. רק לא שם, במקום שבו ניצבתי ממול, זקוף. חייתי לבדי עם מה שחשבתי למוות! הם היו 99! מאז אנחנו מאה! מאה המתאחדים, מתחברים, כדי להינשא לתעתוע... של קיסרית המפקירה את עצמה הערב לגורל.»
צל הצללים יקרוס תחת מילותיי, ויירדם רפוי, רועד ושטוף זיעה! בעין חצי עצומה הוא ימצמץ, מכוון אל פניי, כחיוך הבא להמתיק את שנתו המרה, כחרוז ילדים תמים ואווילי של פלאות, וכשיראה אותי כחיה האיומה המסתירה את כיעורה, יחשוב את משימתו לחסרת תכלית מול האתגר שאין שני לו.
אותיות הזהב
נשגב! הכוכב נושא שם מצופה זהב, הזוהר ביום בשמי התכלת, ומדיח מכסו את שמו של הסופר... King Arthur. הירח ותהילתה מאירים את לילי המתמשך, יותר מקסם האמנות או הספורט. יותר מכל האלות או הגיבורים. אפילו Garbo, Madonna, Lennon או DiMaggio!
בושה לי! שמה מחוויר את שמי. צליל של ברזל, אך צבע של בדיל, בטבילה הוא נירק אל תוך כף ידי. לימים הטבעתי אותו בכף ידי, והטלתי על עצמי לחש, כמעין נדבה. כן! חיללתי את קבר הגורל, כשהכתמתי את אבן הירח בדמו של «Côme».
מה שמם של 99 המעריצים הערמומיים, המחניפים לאלדורדו שהיה גופה? הם שגם מקווים למזור הנעים, שייתן קורת גג לתכליתנו, יזהיב את שמנו לצד שמה, יקטיר קטורת לסופנו כארגונאוטים, אחרי חטא אחרון!...
בלוז של ביופסיה
לפני שנים רבות המריאה המלכה, והותירה, בזעזוע מנוחתה, מחזרים תלויים ואויבים מבוהלים. כל נתין, שסבר שהאחר מיותר, נטל על עצמו את החובה להתבלט. באמצעות ספרים, ורדים וכדים, אך איש מהם לא הודה בתשוקתו לכתרה.
כך בוחרת ההיסטוריה, בחלוף הזמן, נסיכים־בני־זוג מבין מאהביה המאושרים. ואולם, היא שוכחת או מוחקת בהשמטה את 99 המשוגעים האלה, וגם אותי, בהתבודדותי. אנחנו שנקשרנו באהבה לכוכבת. אנחנו, מכל עבר, שבדרכינו הצנועות... מצחצחים את חיינו ואת טבורינו... כדי שיבריקו.
לעזאזל! «Fuck and shit!» לאחרים! שיתפלשו בהוללות או בתמימות! בשני אלה אני משתתף לבדי, במגרש שלי. כי בשליחותי אני השליח השוטה. נביא האפוקליפסה שלי ועד לסופי. אין לי בחירה בין אהבתה לבין היין שלי. כי גביע הקודש והכוס — שלנו!
אבל כיצד אחבור אל הנצח? למלא את האין מבלי לבגוד באינסוף? לא במחול האלים שכאן!... אני שונא את איומיהם ומפקפק בערבויותיהם! כור היתוך אוניברסלי של דרכי הישרדות? מה לי בכך! אחרי המוות — דמוקרטיה! נקודת המשען שלי?... רק חייה.
הוכחה... אפילו הלא־מודע המבוהל שלי מצפצף על האפשרות להתגלגל מחדש. וגם תודעתי חסרת הרסן מצפצפת על האפשרות לראות את עצמה קמה לתחייה, עטורת שבחים! אין לי ברירה אלא להגיע עד לקודש. אין לי ברירה, מול המוות המכונף, אלא להילחם בו, להתעמת עמו.
כן! מודה אני! אני, המכושף, מאמין באהבה הנצחית, שנועדה מראש. שילעגו ויצחקו בכל פה! שיחשבו אותי למשוגע, אם אומר: «השיגעון חושף את תבונתי.» אלחם למען החלום הנעלה הזה, גם במחיר של הקזת דמו של דמיוני?
אזמן את האושר, בעקיפין... בזכות אותן תחבולות הקושרות אותי, המערסלות אותי בחייה. בעודי מגרש את השדים מלבי... ...אשנה את צורתה של האשליה, ואשתה את נשמתי... עד השמרים.
תצלום.
לפתות את הבלתי־קביל... אותם תצלומים הנענים למבט. המתארים את חייה באופן אמין. ולחשוב על סופה, בלי «להתראות!» כן! לסכן הכול למען הבלתי־אפשרי. לנסות הכול למען שביב של תקווה. אפילו לאהוב אותה בלי שאוכל להוכיח לה זאת.
אבל אני כאן, בתוך הזמן, נוסע בו כמו במטרו. וברכבת השנים הזאת, אני מביט באחד מתצלומיה. אני מזיל ריר ומזיע בתוך התנועה... ...של המבט הצלול של הליבידו שלי. «אמרי לי... האם אני מיותר בתוך הזמן?»
כשעיניי נדמות לאביזרים בלבד ורוקדות על הנייר הבוער; המוות מופיע לפניי בשמלת ערב, ומלטף את הנצח, אותה מראה. אז אני מדמיין את עצמי שם, משתקף בה, מוסווה במסכת החול שלי ובחלומות הקרח המלהגים שלי.
זה כמו סרטי «Chaplin» הישנים. כשהסרטים הישנים האלה מתעוררים לחיים, אין אנו מתפקעים מצחוק על העבר יחד עם השחקן, הליצן, הפנטומימאי... אנחנו רוצים לשכוח את החיים כדי להשתעשע! מוקרנים כצללים זעירים, על המסך הבתולי של הנצח!
מעוף החיים.
כוונו!... אני נשאר מרותך לזמן, לכוונת הזאת. Bull's eye! אפגע באינסוף! האם נהיה שם יחד או נשואים? בכל יום, אותן תשוקות. אני מענה את עצמי באותן שמחות שחלמתי עליהן. כמו מים מפתים העלולים לכבות את האש המחממת...! אני חושק בה!
אבל כאן, אישוניי שכבר ריקים מעונג, מתערפלים בשל ידיי חסרות החום. לא יופי ולא חושניות. אין גוף שאוכל להצמיד מתחת ללבי... לא קול ולא מילים; דבר לא לשמוע, לא לחזור עליו. אף נשימה שלי לא תתערב באנחותיה, אפילו לא נשיפת שעתי האחרונה.
אני מתקדם בלי להרהר, בלי לחשוב, שתמיד אחלום עליה, בלי זעזוע, בלי מבוכה, בלי להיחלש. וזאת למרות תחושת האשמה המוזרה על גילוי סוד שאני מוכרח להסגיר. האם תשכח את המסתורין שיבוא בעקבותיו? סליחה! אינני קטן, אני שפל!
הו! אתן, מחשבותיי הכלואות! אתן, שחזותכן כשל אלפי שנים, הרועדות ומרחפות בנשמתי, אתן הזורמות כזרם שוצף — מגליכן אני משתכר. קדימה, חלומות בהקיץ! אני מפציר בכן במרירות.
עזבו אותי ברכות וללא אי־הבנות, במהירות משאלתי — כרוח הקלה הזאת. הסתלקו! צאו מלפנים, מאחור, או כולכן יחד, מרצונכן. לבי מתאם אתכן זו לזו, ומזהיב אתכן בהתאם לכל מה שהוא שם עליו את יהבו.
זנקו על פני הים, דרך הרים, עמקים ואטמוספרות. כתפילה, רככו את לב היתומה. היו כמנטרה מטלטלת, כמוטו, בחמלה, געו בזו שאליה אני מכוון. בזו שכל ישותי מדמיינת את התשוקה אליה. אמרו לה: «אני אוהב אותך, מרילין!»
מעוף החלומות בהקיץ.
סוף סוף, הנה את, מלכה יפה! זה זמן רב אנו נוסעות, מחפשות מן הזנית ועד האופקים, שקופות בגוונים רכים. ויברטו דק ההופך לפזמון פשוט, נשמתך, כנשיפה חסרת נשימה, סוחפת את ה«אמן» של מקהלתנו.
מטרתנו היא להשמיע את תפילתו של אדוננו החולם, המשתוקק למרפא. אנחנו תפילה חסרת תוחלת המביאה אותך אליו, ההזדמנות האחרונה שלו. זו שליחותנו. לחלצו מן העינוי הזה שבו הוא נאבק — כולנו, מחשבותיו, מקוות מתוך חובה, ובכבוד, שימצא גאולה מכאבו.
כדי להגיע אלייך, אל נמלך, הפכנו לטיפות גשם. ואז, לאחר שהתערבבנו במעיין החיים הטהור הזה, בבוקר של עדן שבו שתית ממנו, זרמנו לתוכך והסתננו בך. הרוך הזה, שמעולם לא חשת בנשמתך, היא אהבתו של אלמוני, ידידנו.
קולו ומילותיו, שסוננו מבעד למוות, ירעדו בזעקות ובבקשות, משוחררים בתוך ההד המיסטי של העולם הבא. ומעולם, לאורך הזמן, במקום הזה האסור על כל מה שהוא אבן וגוף, לא גבר קול שכזה, בתוך משאלה להישרדות.
אנו מטילות ספק רב שנצליח לשכנע אותך להקשיב ללב המגוחך הזה, לבכות על תלונותיו הנוקבות, לשתות לחיי תשוקותיו המטורפות והנסערות, או להשתעשע בשמחותיו הקטיפתיות. ובכל זאת, הנה דברינו, ככתבי קודש... כמה מילים שיש לחשוף...
מילותיו של הזר
...בתקווה שמילותיי, אפילו מתורגמות ללא היגיון, יטרידו ויטריפו את המוחות הרשמיים. שיהיו הדרו של אלוהים, של טובו או של הילתו. שיישאו את זוהר השטן או את ייסורי אשו.
אהבתנו, תשוקה בלתי צפויה, תוליך אותם שולל אפילו בתוך מזימתם. הם, שבהסכמה שבשתיקה, כמרגלים, חלקו שניהם ביניהם את האחדות. האם רק בגלל עניין בנאלי של עבודה? לא! כדי לחלוק את הקציר הזה. כוחו הבלתי־ניתן לתיאור של הרגש.
נהיה כנישואי גלקסיות, חלומותיי המוזרים יהיו מקור לקסמם, גלייך יולידו צחוק והתעלות. מתוך כך, סוף סוף, יבינו שאנו המשיחים של עצמנו. כי את האלפא שלי, גן העדן שלהם. אני האומגה שלנו, קניינך.