לואיז ביקשה כמה ימי חופשה ממזון ואלומבר.
היא ציפתה שתצטרך להסביר באריכות, להצדיק את נסיעתה, להרגיע את סולאנז׳, ארמן, קמיל, נואה ובטיסט, כאילו פריז עלולה להתמוטט מפני שהיא חוזרת למונטריאול כדי לקבור גבר שכבר לא ידעה אפילו איך לאהוב.
אבל סולאנז׳ ארוואי שאלה אותה רק שאלה אחת.
— תחזרי?
לואיז היססה.
לא מפני שלא רצתה לחזור. להפך. היא פחדה לענות מהר מדי.
— כן, אמרה לבסוף. אני חושבת.
— אל תחשבי. תחזרי.
זו הייתה דרכה להעניק לה מעט רוך.
ארמן וידאל הושיט לה מעטפה ובה סקיצות מקופלות.
— למטוס. תתקני אותן אם לא תישני.
— יש בך עדינות נדירה, מר וידאל.
— אני יודע. נוזפים בי על כך.
נואה נשק לה על שתי הלחיים בעוצמה דרמטית.
— אל תיתני לאיש להחזיר אותך לקופסה מונטריאולית. אפילו לא לקופסה יפה.
בטיסט החליק לכף ידה ריבוע קטן של בד בהיר.
— חתיכה מן השמלה המופלאה. כדי להזכיר לך שלוּ קיימת.
קמיל, שמעולם לא נטתה לרגשנות שלא לצורך, הסתפקה בסידור צווארון המעיל של לואיז.
— הלוויות מעייפות פחות כשהבגדים יושבים ישר.
לואיז חייכה.
— זו כמעט מימרה.
— לא. הוראה.
היא יצאה למחרת.
במטוס ישנה מעט. מבעד לחלון נראו לה העננים עשויים מאותו בד שממנו נתפרה השמלה המופלאה: חומר קליל, שכמעט אי אפשר לתפור, ובכל זאת מסוגל לשאת צללים.
היא חשבה על ז׳אן שובה.
לא רק על מותו.
על האופן שבו נכנס לחדר כאילו הרהיטים חייבים לפנות לו מקום. על צחוקו הקצר. על שתיקותיו המחושבות. על כספו. על נזיפותיו. על ידיו שחתמו על המחאות בפחות רגש מכפי שאחרים חותמים על כרטיס ברכה ליום הולדת. על מחמאותיו הנדירות, שלעתים היו מגושמות כל כך עד שנשמעו כמו פקודות.
ז׳אן היה מכשול, משענת, איום, ביטחון. איש של כוח. איש של פחד. איש שרצה להגן עליה באמצעות בעלות עליה.
עכשיו, במותו, היה קשה יותר לשפוט אותו.
זה היה מעצבן מאוד.
________________________________________
במונטריאול האוויר נדמה חד וגולמי יותר.
לפריז היו גוני אפור אלגנטיים; למונטריאול — גוני אפור מובהקים, לחים יותר, מלוטשים פחות. לואיז חזרה היישר לביתה, הניחה את המזוודה, התקלחה, החליפה בגדים ונסעה ללב של בדים.
החנות הייתה פתוחה.
העובדה הפשוטה הזאת ריגשה אותה יותר משציפתה.
חלון הראווה סודר מחדש. השמלה האדומה כבר לא הייתה לבדה. סביבה הניחה מארי־סוליי בדים כהים, צעיפים, ז׳קט בצבע שנהב ושלט בכתב יד:
אישה לא תמיד זקוקה לאירוע כדי להיות יפה.
לואיז נשארה בחוץ כמה שניות.
— זה לא שלי, אמרה.
מאחוריה ענה קול:
— לא. אבל זה היה יכול להיות.
היא הסתובבה. מארי־סוליי עמדה שם, עטופה במעיל סגול, עיניה עייפות אך בורקות.
לואיז נשקה לה.
ואז יצאה אלודי מן החנות וכמעט השליכה את עצמה לזרועותיה. קלייר הופיעה עם שתי כוסות קפה. אפילו הזקן מן המכבסה הסמוכה הוציא את ראשו מן הדלת ואמר:
— הפריזאית חזרה!
החנות החזיקה מעמד.
לא רק החזיקה מעמד. היא חיה.
המכירות לא זינקו, אבל העובדות למדו להחליט בלי לרעוד. אלודי מכרה טוב יותר מכפי שחשבה שאפשר. קלייר פיתחה שיטה מוזרה: לשאול את הלקוחות מה הן רוצות להסתיר, ואז לגרום להן למדוד בדיוק את ההפך. מארי־סוליי באה בכל יום, רשמית כדי "לפקח על התנודות", ולא רשמית כדי למנוע מפסקל פסקל להשתלט על האווירה.
— ופסקל? שאלה לואיז.
השם גרם לצינה קלה.
אלודי השפילה את עיניה.
קלייר לגמה מן הקפה.
מארי־סוליי השיבה:
— הוא לא בא היום.
— הוא יודע שאני חוזרת?
— כנראה.
— איך הוא היה אחרי שז׳אן מת?
— רגוע מדי.
לואיז קימטה את מצחה.
— רגוע מדי?
— כן. הוא אמר שיש גברים שאינם מתים, אלא פורשים מן הבמה כדי לשפוט טוב יותר את המערכה האחרונה.
— זה מאוד פסקל.
— אחר כך הוא נעלם.
— ממתי?
— מאתמול בערב.
לואיז הביטה לעבר הקומה שמעל החנות.
— החפצים שלו?
— עדיין שם, אני חושבת. אבל הוא אפילו לא הראה את קצה הצעיף שלו.
ההיעדר הזה היה אמור להקל עליה.
הוא הדאיג אותה.
פסקל פסקל היה ערמומי, יהיר, מתחנף ומסוכן בדרכו. אבל הוא אהב במות יותר מדי מכדי להחמיץ חזרה, הלוויה או משבר. היעדרו לא היה חלל ריק. הוא היה משפט שנקטע.
— נראה אחר כך, אמרה לואיז.
היא נכנסה לחנות.
ריח הבדים קיבל את פניה כמו בית.
________________________________________
הלווייתו של ז׳אן שובה התקיימה למחרת בבוקר.
מספר המשתתפים הוגבל בקפדנות. איש לא הופתע. גם במותו נדמה שז׳אן לא רצה שכל אחד ייכנס לחדר שבו הוא עצמו עמד במרכז.
הטקס נערך בקפלה מאופקת, כמעט קרה. פרחים לבנים. עץ כהה. דממה הולמת. כמה גברים בחליפות יקרות. שתי נשים שלואיז לא הכירה, אלגנטיות בלי סימן נראה לעין של צער. ויליאם לי, איש העסקים שהיה שותפו של ז׳אן, ישב בשורה הראשונה ופניו חתומות. הנוטריון דלונה, מאופק וכפוף מעט, כבר היה שם כמו פסקה משפטית בין התפילות.
לואיז הוזמנה.
היא לא הייתה לבדה.
אלודי, קלייר ומארי־סוליי ליוו אותה. הן התמקמו לידה בלי לשאול דבר, יוצרות סביב צערה הלא־ברור חומה קטנה של נאמנות. היה בזה משהו מוצק יותר ממשפחה רשמית.
— אנחנו לא שייכות לכאן? לחשה אלודי לפני שנכנסו.
— לא, השיבה לואיז. אתן בדיוק במקום שלכן.
פסקל לא היה שם.
לואיז הבחינה בכך מיד.
היא חיפשה אותו בלי לרצות לחפש, סורקת כובעים, מעילים, פרופילים. כלום. לא צללית פיוטית בפינה. לא מבט משועשע מאחורי עמוד. לא נוכחות תיאטרלית המוכנה להפוך את מותו של ז׳אן לתפאורה למשפטים שלו עצמו.
היעדרו הטיל צל אחר.
הטקס היה קצר.
כומר דיבר על אחריות, על נדיבות, על מפעל חייו של אדם שהותיר חותם בסביבתו. לואיז הקשיבה בשתיקה, בלי להצליח לחבר לגמרי את המילים האלה לז׳אן. נדיבות? כן, לפעמים. אחריות? בלי ספק. אבל לא דיברו על שליטתו, על גאוותו, על הדרך שבה נתן ובכל זאת השאיר יד על מה שנתן.
היא לא כעסה עליו בשל כך.
הלוויות אינן נועדו לומר את כל האמת. הן נועדו רק כדי שמי שנותרו בחיים יוכלו לשאת את ההמשך.
בבית העלמין נשבה רוח חותכת.
הארון ירד לאט אל הקבר. באותו רגע הרגישה לואיז שמשהו נסגר. לא הצער שלה. לא סיפורה עם ז׳אן. משהו מנהלי יותר ועמוק יותר. דלת שלא היה לה מפתח אליה ננעלה זה עתה מן הצד האחר.
אלודי בכתה מעט.
קלייר עמדה בזרועות שלובות.
מארי־סוליי הביטה בבור כאילו ניסתה לקרוא בו הודעה.
ויליאם לי ניגש אל לואיז אחרי המילים האחרונות.
— גברת לאנג.
— מר לי.
— ז׳אן העריך אותך מאוד.
לואיז החזירה לו מבט יציב.
— הייתה לו דרך מיוחדת לבטא זאת.
— כן. הוא היה מיוחד.
— זו מילה זהירה.
ויליאם לי כמעט חייך, אך עצר את עצמו.
— כנראה תקבלי הודעות בימים הקרובים.
— בנוגע למה?
— לכמה הסדרים.
— אתה יכול להיות ברור יותר.
הוא הביט סביבו.
— לא כאן.
לפני שהספיקה להתעקש, ניגש צעיר במעיל שחור. הוא לא נראה שייך להלוויה. ממהר מדי. זקוף מדי. חי מדי.
— גברת לואיז לאנג?
— כן.
הוא הושיט לה מעטפה עבה בצבע שמנת, ושמה כתוב עליה ביד.
— מאת הנוטריון דלונה.
לואיז לקחה את המעטפה.
— תודה.
השליח קד קלות והלך.
מארי־סוליי התכופפה לעברה.
— מה זה?
לואיז פתחה אותה.
בפנים היה פתק קצר.
גברתי,
בהתאם להוראותיו של המנוח מר ז׳אן שובה, הנך מתבקשת להתייצב במשרדי עוד היום, בשעה 14:30, לצורך הקראת הוראות צוואה מסוימות הנוגעות לך.
בכבוד רב,
אוגוסטן דלונה, נוטריון
לואיז שבה וקראה את הכרטיס פעמיים.
— היום? שאלה קלייר.
— כן.
אלודי החווירה.
— הוראות צוואה... זה אומר שהוא השאיר לך משהו?
לואיז קיפלה את הכרטיס.
— כנראה חוב מוסרי.
מארי־סוליי לא חייכה.
— את הולכת.
— כן.
— אנחנו באות איתך.
— לא.
— לואיז.
— לא, מארי. לא הפעם.
היא הביטה בארון שבתחתית הקבר.
— ז׳אן דיבר איתי מספיק פעמים בארבע עיניים כשהיה חי. אני יכולה להקשיב לו כך עוד פעם אחת.
________________________________________
משרדו של הנוטריון דלונה שכן בבניין ישן במרכז העיר, עם חדר המתנה שקט מדי וכורסאות שנדמה כי שמעו כבר לא מעט חדשות רעות.
לואיז הגיעה עשר דקות מוקדם.
היא לבשה שמלה שחורה פשוטה, מעיל ארוך, ובכיסה נשאה את פיסת הבד הקטנה מן השמלה המופלאה שבטיסט נתן לה. בכל פעם שחשה שנשימתה יוצאת מן הקצב, הייתה משחילה את אצבעותיה לכיסה ונוגעת בפיסת הבד.
הנוטריון דלונה בא בעצמו לקחת אותה.
— גברת לאנג.
— אדוני הנוטריון.
הוא הכניס אותה למשרד שבו נדמה היה שהכול מסודר כבר מאה שנה. חיפויי עץ, ספרים כרוכים, מנורה ירוקה, תיקים מסודרים בשורה. ויליאם לי כבר היה שם, יושב ליד החלון. זה לא מצא חן בעיני לואיז.
— גם אתה כאן?
— כן, השיב. לבקשת ז׳אן.
הנוטריון הצביע על כיסא.
— בבקשה.
לואיז התיישבה.
— אני מודה שאיני מבינה היטב מדוע אני כאן.
הנוטריון דלונה שילב את ידיו.
— מר שובה צפה שתאמרי זאת.
לואיז חשה גל של רוגז עובר בחזה.
— אפילו מת הוא מתקן אותי.
חיוך קל מאוד הופיע על פני הנוטריון.
— מר שובה ערך מחדש את צוואתו לפני כשישה חודשים. הוא היה צלול לחלוטין. המסמכים אומתו, נחתמו ונרשמו כדין.
— טוב מאוד. אבל מה לזה ולי?
ויליאם לי השפיל את עיניו.
הנוטריון דלונה פתח תיק.
— גברת לאנג, ז׳אן שובה מינה אותך ליורשתו הכללית.
לואיז נותרה בלי ניע.
— סליחה?
— את יורשת את כלל רכושו האישי, אחזקותיו העסקיות, נכסיו הפיננסיים, המקרקעין והמיטלטלין שלו, בכפוף לכמה הורשות פרטניות שכבר נקבעו.
נדמה היה שהחדר מתרחק.
— לא.
— אני מבין שזו בשורה עצומה.
— לא, חזרה לואיז. חייבת להיות טעות.
— אין טעות.
— ז׳אן לעולם לא היה...
היא עצרה.
כי האמת הייתה שלא ידעה.
ז׳אן היה מסוגל לכך.
ז׳אן היה מסוגל למחוות עצומות, בתנאי שיישארו בשליטתו. להוריש הון לאחר מותו: זו הייתה עוד דרך להישאר בחדר.
— כל ההון שלו? שאלה.
— כן.
— העסקים שלו?
— גם הם.
— הנכסים שלו?
— כן.
— ההשקעות שלו?
— כן.
— האחזקות שלו בחברות?
— כן.
נשימתה של לואיז התקצרה.
— אני לא יכולה.
ויליאם לי התערב בעדינות.
— מבחינה חוקית, את יכולה.
— אני לא מדברת על החוק.
הנוטריון דלונה הושיט לה כוס מים.
היא לקחה אותה, אך ידה רעדה כל כך שהמים היטלטלו בכוס.
— למה? שאלה.
הנוטריון הוציא מעטפה שנייה.
— מר שובה השאיר מכתב שנועד להימסר לך לאחר ההודעה העיקרית.
לואיז נעצה מבט במעטפה.
— קרא אותו.
— את מעדיפה שאני...
— קרא אותו.
הנוטריון דלונה פתח את המעטפה וקרא.
« לואיז,
אם את שומעת את המכתב הזה בקולו של דלונה, סימן שאני מת, וזה כבר מעצבן אותי. אני שונא להשאיר דברים לא גמורים.
את תחשבי שאני מוריש לך הכול מתוך אשמה. זה יחמיא לך ויהיה פשוט מדי בשבילי. אני מוריש לך הכול מפני שאת האדם היחיד סביבי שעדיין יש בו האומץ ליצור דבר שאינו רק שימושי.
כל חיי בניתי, קניתי, הגנתי, שלטתי. את צודקת: לא פעם בלבלתי בין עזרה לבעלות. לא אבקש ממך סליחה. מעולם לא הצטיינתי בענווה, ויהיה מגוחך להתחיל דווקא במכתב שלאחר המוות.
אבל אני יודע לזהות כוח כשאני רואה אותו.
פחדת להצליח יותר משפחדת להיכשל. רציתי לדחוף אותך קדימה. לפעמים מחצתי אותך. ובכל זאת הצלחת להיחלץ.
עשי מכספי משהו שאני לא הייתי יודע לעשות.
ומעל הכול, אל תיתני לאיש לשכנע אותך שאת חייבת לי את חייך. אני מת. זה נוח מאוד: איני יכול עוד לדרוש ממך ריבית.
ז׳אן »
השתיקה נמשכה זמן רב.
עיניה של לואיז היו נעוצות בפני השולחן. היא הרגישה את הדם אוזל מפניה.
— גברת לאנג? שאל הנוטריון.
היא ניסתה לענות, אך החדר נטה מעט על צדו.
ויליאם לי קם.
— היא עומדת ליפול.
— לא, לחשה לואיז.
אבל גופה כבר לא הקשיב.
הנוטריון מיהר להקיף את השולחן. ויליאם לי תמך בכתפה. גרמו לה להרכין את ראשה. פתחו חלון. אוויר קר נכנס.
לואיז לא איבדה לגמרי את הכרתה. היא נשארה על הסף, במקום המוזר הזה שבו נדמה שהקולות מגיעים מתחת למים.
כל הונו של ז׳אן.
כל עסקיו.
הכול.
הכוח שהטיל עליה מורא החליף זה עתה ידיים.
והיד הזאת הייתה שלה.
________________________________________
בימים שלאחר מכן גילתה לואיז שכסף אינו מגיע כמו גשם של זהב.
הוא מגיע כמו מפולת של מסמכים.
חשבונות. חברות. נכסים. השקעות. חוזים. ביטוחים. ייפויי כוח. מיסוי. חתימות. פגישות. יועצים. רשימות מצאי. אחריות.
ז׳אן שובה לא הותיר הון.
הוא הותיר אימפריה.
לא האימפריה הגדולה ביותר. לא אימפריה מן הסוג שפוגשים ברומנים. אבל רחבת־היקף דיה כדי לשנות את חייה של לואיז מעבר לכל מה שהייתה מאמינה שאפשרי.
ויליאם לי ליווה אותה בצעדים הראשונים במיומנות שהרגיעה אותה ובאיפוק שהפתיע אותה.
— ידעת? שאלה אותו יום אחד.
— חלק מזה.
— ממתי?
— כמה חודשים.
— ולא אמרת דבר.
— ז׳אן כנראה היה רודף אותי מן העולם הבא.
— אתה מתבדח?
— אני מנסה. זה חדש בשבילי.
לואיז עדיין לא ידעה אם היא בוטחת בו. אבל הוא הכיר את התיקים. ובעיקר, הוא לא ניסה לדבר במקומה.
לב של בדים ניצל קודם כול.
לא מתוך גאווה.
מתוך הכרת תודה.
לואיז שילמה את החובות. פרעה את יתרות קווי האשראי. שילמה לספקים. דאגה לתיקון חזית החנות. החליפה את התאורה. הקימה קרן ליצירת קולקציית הבית הקטנה הראשונה.
אחר כך כינסה את אלודי, קלייר ומארי־סוליי בחדר האחורי של החנות.
על השולחן היו שלוש מעטפות.
אלודי הביטה בשלה כאילו חששה מבשורה רעה.
— מה זה?
— מתנה, אמרה לואיז.
— אנחנו לא אוהבות את המילה הזאת כשהיא באה מבוסית, הכריזה קלייר.
— אז נקרא לזה הוכחה.
מארי־סוליי, שכבר הבינה, נשארה בשקט.
— דאגתן שהחנות תישאר פתוחה כשנסעתי, המשיכה לואיז. תמכתן בי עוד לפני שידעתן אם ראוי לתמוך בי. נתתן לי זמן. נתתן לי אוויר. עכשיו אני נותנת לכן משהו שיאפשר גם לכן לנשום קצת.
אלודי פתחה את המעטפה שלה ומיד הביאה יד אל פיה.
— גברת לאנג...
— לואיז.
— אני לא יכולה לקבל את זה.
— את יכולה.
קלייר פתחה את שלה וקיללה חרש.
— זה יותר מדי.
— לא.
— כן.
— אז תעמידי פנים שזה פחות.
מארי־סוליי אפילו לא הסתכלה מיד על הסכום.
היא הביטה בלואיז.
— תיזהרי.
— ממה?
— מלרצות לתקן את העולם מפני שזה עתה ירשת מאדם מסובך.
המילים פגעו בלואיז.
— זה לא מה שאני עושה.
— קצת.
— אולי.
— אז תעשי את זה נכון.
ארבעתן צחקו, אבל לואיז הרגישה בצחוק הזה ברית חדשה.
היא העניקה מענקים גם לעובדות האחרות. שילמה משכורות שהתעכבו. הקימה קרן חירום למי שתזדקק לה. היא לא רצתה להפוך לנדבנית ראוותנית. היא רק רצתה שאיש סביבה לא ירעד מול חשבון כפי שהיא רעדה.
באשר לפסקל פסקל, הוא עדיין לא נמצא.
חפציו עדיין היו מעל החנות.
ספריו, חולצותיו, מעילו הישן, כמה מחברות.
אבל הוא עצמו נעלם.
— הוא יחזור כשירגיש שהבמה השתנתה, אמרה מארי־סוליי.
לואיז לא השיבה.
היא ידעה שמארי צודקת.
________________________________________
הבשורה התפשטה במהירות ברחבי מונטריאול.
לואיז לאנג, יורשתו של ז׳אן שובה.
אחדים אמרו מאהבת. אחרים — בת חסותו. אחרים — מניפולטורית שפשוט התמזל מזלה. כמה מן המרושעים יותר דיברו על פרס שלאחר המוות. לואיז למדה מהר שכסף מושך פרשנויות כפי שמנורות מושכות חרקים.
היא החליטה לא להגיב.
היו לה דברים טובים יותר לעשות.
שלושה שבועות אחר כך חזרה לפריז.
במזון ואלומבר חיכתה לה סולאנז׳ ארוואי במשרדה.
— אז את עשירה עכשיו, כך אומרים.
— חדשות חוצות את האוקיינוס האטלנטי מהר.
— כסף תמיד נוסע מהר יותר מכישרון.
— מעודד מאוד.
סולאנז׳ הצביעה על כיסא.
— מה את רוצה?
לואיז חייכה.
— את לא מבזבזת זמן.
— אף פעם לא בכוונה.
לואיז הניחה תיק על השולחן.
— אני רוצה להשקיע במזון ואלומבר.
סולאנז׳ לא נגעה בתיק.
— למה?
— מפני שהבית הזה נתן לי מקום כשהייתי זקוקה לו.
— סיבה גרועה.
— מפני שאני מאמינה בעבודה שלך.
— טובה יותר, אבל לא מספיקה.
— מפני שאני רוצה שלבית ואלומבר יהיו האמצעים לקחת סיכונים בלי להפוך לשבוי של קניינים זהירים.
סולאנז׳ נשארה ללא ניע.
— המשיכי.
— אני לא רוצה לקנות את הבית שלך. אני לא רוצה לשלוט בו. אני לא רוצה להפוך את התצוגות שלך לצעצוע של מיליארדרית. אני רוצה להשקיע בסדנה, בחומרים, בבעלי המלאכה, ביוצרים הצעירים. ואני רוצה קשר בין ואלומבר ללב של בדים. לא העתק. גשר.
— גשר?
— פריז ומונטריאול. אופנה עילית ונשים אמיתיות. חלום ושימוש מעשי. אני עדיין לא יודעת בדיוק איך. אבל אני רוצה שזה יתקיים.
סולאנז׳ פתחה לבסוף את התיק.
היא קראה לאט.
— את מציעה הרבה כסף.
— לז׳אן היה הרבה כסף.
— והחלטת להוציא אותו מהר?
— לא. להזרים אותו.
סולאנז׳ הרימה את עיניה.
— השתנית.
— כן.
— בגלל הכסף?
לואיז חשבה.
— לא. הכסף רק הסיר ממני כמה תירוצים.
נדמה היה שסולאנז׳ מעריכה את התשובה.
— אני אבדוק את ההצעה הזאת.
— כמובן.
— ואם אסכים, אני מזהירה אותך: לא אתן לך לבלבל בין חסות אמנותית להתערבות רגשית.
— לזה אני מצפה.
— לא תעצבי שמלה רק מפני שאת מממנת סדנה.
— אעצב שמלה אם היא טובה.
— ואם היא גרועה?
— את תגידי לי.
— בשמחה.
לואיז חייכה.
— בגלל זה חזרתי.
________________________________________
הרכישה האחרונה הייתה הבלתי־צפויה מכולן.
ראנץ׳.
המילה הצחיקה אותה בפעם הראשונה שוויליאם לי אמר אותה.
— ראנץ׳?
— אחוזה כפרית עם שטחי מרעה, אורוות ומבני עזר.
— כלומר ראנץ׳.
— אם תרצי.
— מעולם לא היה לי סוס.
— בדיוק. לראנץ׳ הזה כבר יש סוסים.
הוא הסביר לה את התיק. נכס למכירה, במרחק כמה שעות ממונטריאול. חוות גידול ישנה שנוהלה רע. כמה סוסים מבוגרים, פצועים או כאלה שנחשבו חסרי תפוקה עמדו בסכנה להימכר לשחיטה אם איש לא ייקח במהירות את כל המקום לידיו.
לואיז הקשיבה.
תחילה בעניין.
ואז ברגש שהפתיע אותה.
— ישחטו אותם?
— חלק מהם, כן.
— מפני שהם כבר לא מכניסים כסף?
— כך זה קורה לעיתים קרובות.
היא חשבה על השמלות שלא לבשו מפני שהיו נועזות מדי. על הנשים שאמרו עליהן שהן זקנות מדי מכדי להיות יפות. על כישרונות שנדחו מפני שלא התאימו למסגרת הנכונה. על ז׳אן, שהפך בני אדם להשקעות. על עצמה, שכמעט מכרה את עצמה בשם הזהירות.
— קנה אותו, אמרה.
ויליאם לי מצמץ.
— את רוצה לבקר שם קודם?
— כן. אבל קנה אותו.
— יהיה נבון יותר...
— מר לי, נהגתי בשיקול דעת ביותר מדי עניינים. לא בעניין הזה.
כמה ימים אחר כך ביקרה בנכס.
היה קר. השמים היו רחבים. האדמה, שעדיין הייתה קשה, נשאה עקבות פרסות ועייפות. האורוות נזקקו לתיקונים. גם הגדרות. הבית הראשי היה גדול, פשוט, מעט עצוב.
ואז ראתה את הסוסים.
כמה מהם היו מרהיבים למרות גילם. אחרים היו רזים, עצבניים, חשדניים. סוס חום גדול צלע מעט. סוסה אפורה החזיקה את ראשה נמוך. סוס שחור זקן הביט בה זמן רב בעין עמוקה כל כך שלואיז הרגישה את גרונה מתהדק.
הבעלים דיבר על ערך, תשואה ועלויות תחזוקה.
לואיז כמעט חדלה לשמוע.
היא התקרבה לאט אל הסוסה האפורה. החיה לא זזה. לואיז הושיטה יד, בלי לגעת תחילה. היא המתינה.
לבסוף נשפה הסוסה על אצבעותיה.
הנשיפה החמה הזאת הכריעה הכול.
— הם יישארו כאן, אמרה לואיז.
ויליאם לי, מאחוריה, רשם לעצמו.
— כולם?
— כולם.
— גם אלה שכבר אי אפשר לרכוב עליהם?
לואיז הסתובבה אליו.
— במיוחד אלה.
הראנץ׳ הפך במהירות למקלט.
היא שכרה וטרינרית, שני עובדי אורווה ואישה המתמחה בשיקום סוסים שעברו התעללות. היא דאגה לתיקון הגדרות, להרחבת כמה מן המכלאות ולשיפור המחסות. היא סירבה שהמקום יהפוך לאטרקציה אופנתית של החברה הגבוהה. זו לא תהיה גחמה כפרית של יורשת. זה יהיה מקום מנוחה.
היא קראה לו כרי ההזדמנות השנייה.
מארי־סוליי חשבה שהשם מפורש מדי.
— זה נשמע כמו חוברת פרסום.
לואיז השיבה:
— מצוין. סוסים לא קוראים מטפורות.
________________________________________
ערב אחד, בעודה עומדת ליד הגדר, הביטה לואיז בסוס השחור הזקן הולך לאט באחו.
לפי הקריטריונים הישנים, כבר לא היה בו שום שימוש.
לכן, סוף־סוף, היה חופשי פשוט להתקיים.
היא חשבה על ז׳אן.
על מה שהיה אומר.
כנראה:
— זה לא רווחי.
ואז, אולי, אחרי שתיקה:
— אבל זה שלך.
לואיז חייכה.
היא נתנה כסף לנשים שתמכו בה. היא הצילה את החנות שלה. היא הושיטה יד לוואלומבר. היא קנתה מקלט לסוסים שנגזר עליהם סוף שאינו ראוי.
לראשונה זה זמן רב, הונה לא נראה לה רק עצום.
הפעם נדמה היה לה שלהונה יש כיוון.
מרחוק צהל סוס. סוס אחר ענה לו.
הרוח חלפה מעל כרי המרעה.
לואיז הכניסה יד לכיסה ומצאה שם שוב את פיסת הבד מן השמלה המופלאה.
היא אחזה בה בעדינות.
ז׳אן שובה הותיר לה אימפריה.
היא התחילה להפוך אותה לעולם.
סוף