אכזבה חולנית
מסרי האהבה האלה הם טרובדורים, המלמדים לקח שלאהוב תמיד הוא «התפילה». התפילה שמערערת את אלוהים בתבונתו, שוברת אותו בלי עיקוף בלב ביתו. עיניו של אלוהים מלאות דמעות, ראשו בוכה. הלב לרסיסים, הזיכרונות מתפוררים מן הצל אל האור, הרוע המסוכן אורב לי. הנשמה עירומה, בלי נשק, גופי משלה את עצמו, בחיים בתוך מבחנה. מבחן של פחדן, מן הצל אל האור, הרוע המסוכן אורב לי. חיים כפולים, דרמה כפולה, נשימתי גוועת, אהבה אי אפשר לקנות. לא זהב ולא נצנצים, מן הצל אל האור, הרוע המסוכן אורב לי. לרדוף לשווא אחר הגברת, על ריק או בייחום הרעל שלה אינו נעצר אלא במוות, שתמיד מוכן מן הצל אל האור, הרוע המסוכן אורב לי. לבושה בשחור, קסמה, עקרב לבי כולה רוע, מבלבלת את הראש מותי יהיה חגך מן הצל אל האור, הרוע המסוכן אורב לי.
המפוזר
אם את רוצה נשיקה... מממ...! חפשי אותי! מצאי אותי! אם את רוצה לפצוע אותי, ברחי רחוק ממני! אם אינך הולכת אחריי צעד צעד אווו! איזה רעש! אם אחליק מתחת לסדינים שלך אז...! אני אומר לעצמי... זוז כבר, בחור! אני כאן, את לא! מה אעשה איתך? אם מתחשק לי שיהיה לי bo bi, אז BA BA BI BO BI, אני, אני! אם את רוצה לנשק אותי, חפשי אותי, מצאי אותי אם את רוצה לפצוע אותי ברחי רחוק ממני. את כאן! אני לא אני לא אזוז אפילו צעד. אני כאן, את לא! BABABIBOBI! * אני, אני! אם את רוצה לנשק אותי לא אכפת לי מעצמי אני מתקרב אלייך אני כאן! את לא! לא אנקום, פעם אחת. BABABIBOBI! * אני, אני! על שאת משגעת אותי אני רציתי את לבך. אני כאן! את לא! את כאן! אני לא!
טיפות הגשם
טיפות הגשם מבלי להיות דמעות רכות, השמש הזורחת ומקסימה, שניהם שליחים של החלומות המטורפים ביותר! קצת ממני עף אל הכוכבים למעלה. גבוה עוד יותר נמצאים רגעי אהבה שהוענקו חמים כל כך, חזקים כל כך, שאני מהמר על הגורל. שום פתח לעולם, אפילו מתוך שובבות לא יחליף את הפתח הרך, המערה הלחה הזאת ויותר מריקה שרק תמלא נשמתי הרעבה.
הַמָּן
דיבורה גלש מן השמיים, כמו מָן. שעוד יהדהדו מילים שאני מלקט ומזהיבות את הכנות, שמרמזת לי בעדינות ... להגיש לב שמח על כף היד. האם הייתה פיה, משוררת או צוענייה עליזה, מהדי קולה עודני מרחף. גבוה כל כך, רחוק כל כך, כמעופו של אידיאל אושר מטורף, הקושר אטומים. מן הצליל היקר עלה... מה אני אומר?... נובע! דמיון מפותח אך שקוף, מתנודה צלולה כבדולח כפרח נדיר בעל משחה יקרה. בין אמני כדור הארץ שכמוני, Côme, מחפשים זה זמן רב, איכשהו, השראה חיה שתיחלץ לעזרתם, האם אהיה אני זה שמוזתו משאירה לו חוט אריאדנה...
קיומה של האהבה
האם האהבה אי פעם התקיימה? אני אוהב ואינני נאהב, כן ונדיב... אני מחפש, אני מחפש. האם זהו חיפוש אחר הבלתי־אפשרי? היכן למצוא? אולי זו אוטופיה? מנגינה של רעיונות. התשוקה להתפוצץ! להתפרץ ולהתפזר... בתוך חלומה של אהובה. האם האהבה הזאת קיימת? האם נולדה? אני אוהב ברוך. אני רוצה לחיות ברוח זמני, להסתחרר באותה תנופה. אבל אם המוזה הזאת... אם האהבה הייתה באה אליי, האם הייתי יודע מדוע?
התחמם
תפוס אותי במילה. מת מצחוק לומר ש אתה יודע את זה, זה לא כל כך נורא. התחמם. יש מה לומר הכול עוד צריך להיעשות. תפוס אותי במילה. אל תפנה לי גב. אני לא. לא קלף בינגו הפרצוף שלי הוא לא... איקס עיגול. בינגו! כשה־X שלי חוסם את ה־O שלך. לבי צועק איקס עיגול. מילים, מילים, או! או! או! ששש... והפה הלך לאיבוד. מילים, מילים, או! או! או! קה טיק וטאק! קה טיק וטאק! קה טיק וטאק! קה טיק וטאק! כמו רכבת. בתוך האמבטיה שלי קה טיק וטאק! קה טיק וטאק! קה טיק וטאק! קה טיק וטאק! שעון ביד, קח את ידי, מחרתיים. אבא, אמא קבוע. תפסיד עכשיו, אבל הרשה גם. דבר לפני... אחר כך, זו הרוח. שכבר דוהרת בלי מעצורים! במילים ובמשחקים. או! או! או! ששש... והפה הלך לאיבוד. כשה־X שלי חוסם את ה־O שלך, לבי צועק איקס עיגול.
חלומות בהקיץ במראה
שלך. זה שאיננו. זה שלא יהיה. חלמתי להחזיק חלום. שלי. זה שנולד מתוך... ...אלה שאתה חולם. חלמתי ליצור חלומות. משחק שאינו קיים שמחפש זהב. כולנו חולמים חלומות יחידים במינם. לבושים בטוניקה. אנחנו חולמים שאנחנו אוכלים. חלמתי לבחור את חלומותיי. ואז למכור אותם במכירה פומבית, עד שלא יישאר מהם דבר.
אוֹרתוֹ־טפרים
הנה אני, עומד מולך. דף רועד פחות ממני. יותר מדי רגשות חשופים! מהר, אני מדמיין את ידי שלי סוטרת לי בלי עיקוף כדי להעמיד אותי שוב על הרגליים. את קוראת בקול. אני נבוך. השגיאות פורצות כמפל. שלום לכן, רעיונות עדינים! הייתי צריך לחכות למחר… ללטש את האריזה. לעשות שוב שיעורי בית. בחייך! הרי אמרו לי, לקרוא את עצמי מחדש כדי להיות גדול. אה! הטיפשות מתעקשת. הנה המבוכה של הערמומי… בושת הטווס. אוי! הצרפתית שלי… קוויבקית. רציתי שהשמחה שלי תהיה עצומה… עד צמרמורת. מה את רוצה שאומר? לתקן את עצמך — האם זה לשווא? המתח, כמו מנעול, נעל את מוחי המטורף. כמו ליצן משבית שמחה, אני אומר: הביטי באף שלי! הביטי! צחקו לכם כאוות נפשכם. הכתיב שלי משאיר אתכם רעבים. חוש הריח שלי, דרוך מדי, חיפש רק אהבה משכרת. ואת זה… איבדתי. לא נשאר זכר: לא טיוטה ולא הוכחה. אז זימנתי את הצל הדיגיטלי, משב דיו חסר פנים. היא החזירה לי את מילותיי — או את השתקפותן — וחתמתי, נסער אך אסיר תודה.
ניצן ורד
כמו ניצן ורד בבוקר, כולו לח, המילה הראשונה של פרוזה, סוף הריק או תחילתו של דבר אחר. נשמתי חזרה האם ברחה?... אבדה. היא מצאה אותי צחיח! חולנית וקודרת על צווארה לקחה את המושכות אל האין המטריד. אבל נשמתי חזרה. בתנוחה מוזרה. ואני, חמדן אז, חיפשתי סיבות לאנדרופאוזה... במבט מהיר ראיתי אותך כפרח שנפתח! כן, היא חזרה כי אין לי נשמה אלא למראך.
קולמוס
אילו היה לי הקולמוס של ידידך, המחבר, הייתי נותן למילים לעוף בלי פחד לפרוש את כנפיהן השקופות, בזוהר. לידך הן היו מתמסרות כפי שלבי אינו מעז. אילו היה לי הקולמוס של ידידך, המחבר, הייתי ממציא הדים חדשים מבלי שימותו הם היו משמיעים שוב ושוב, למענך, יפהפייה, צלילים המלטפים המסתחררים מבלי שיפחידו בשום שעה. אילו היה לי הקולמוס של ידידך, המחבר, שיריי היו בשר במנוחה, אבנים בצבע, קטיפה וניצוצות. כמו לב שאפשר לגעת בו באצבע והיה מתפוצץ מרוב אושר. אה! אילו... הייתי משורר הערפילים וקיסר הירח.
סודות
יום אחד, אני מקווה למילים... שיהיו רכות או כבדות אולי בבת אחת ייצאו מכלובן. הן ישחקו באגו כדי לשחרר את הנזקים כמו דמעות של גיבורים הזורמות בלי הפסקה, מטביעות כוח ואומץ. כן! חלמתי על המילים האלה מתקבצות בכפר קטן שנשטף מכל רכילות. הן ישחררו את הסודות לעוף של האחד, של האחר; ...חכמים.
הילד והים
ילד, רגליו במים, תמה מאין בא הים. «מאין באים הגלים היפים והגאים האלה?» אמר לעצמו בקול. הוא ניסה להרבות במילים, כדי למצוא תשובה לדמיונו. אבל דמעה העלתה את התעלומה בלבו הילדותי. כדי להתנחם בכאביו, הרים צדף מן האדמה. הצמיד אותו אל אוזנו שכבר הכירה את קול האוקיינוס ואת ההדים שלו. «למה אתה בוכה, bambino?» שמע מתוך הקול המוזר הזה. מבלי להתפלא על הזרה שזרעה בראשו בלבול. הוא חזר על אותן מילים, דומות לאלה של אתמול: «אני רוצה לדעת מאין בא הים. להבין למה הוא כל כך יפה.» «קטן, הפעל את המוח. חשוב חזק על אמך. אתה יודע שגם היא באה מאם, ושאפשר לעלות עוד ועוד לאחור. למעשה, אתה רואה את מפלס האוקיינוס? שם, במקום שבו ספינות וכדורים פורחים נעלמים. משם באות האמהות וגם הים. מן המקום הזה, שבו הכול אינו אלא פלג. אתה חושב שזה רחוק, גיבור קטן? אל תדאג, הבט לאחור. שתיהן יחד המיניקות שלך. כי אמך שותה על שפת הפלג. אל גרונה יורדת טיפת מים, שכמו הראשונה אי פעם על פני הארץ קיוותה לגדול ולהיות ים. ולהיות ליהלום החיים.» הילד קיבל את התשובה כמתנה, והסיק מדברי בן־שיחו: «תודה, אני מבין שאמא היא ים, הדומה לטיפת המים הזאת. בין אם אהיה כאן ובין אם בטירה, כדי להשתפר וגם למצוא חן בעיניי עצמי אצטרך רק להביט באמי, כי היא הדבר היפה ביותר.»
אזורים חופשיים
בין שני אזורים חופשיים, ריחפתי גבוה ומאושר, טבעי ובאיזון, משתעשע במשחקים שלי. שיטטתי בחלומות מקוטעים, ושר גבוה עוד יותר את אשי; רק צוחק, נמנע מקמטים ומן האפור שנולד בשערי. מתענג על חלומות צחיחים, על אהבות גשומות, נאחז בחילופי דברים חומציים, שכחתי להיות אמיתי ואמיץ. והנה את באה, כמלאך ביישן, מעירה אותי אל הטוב ואל הטוב יותר, מוחקת בי סיוטים מצחינים ושבילים קוצניים. ופתאום, מלבין וצלול, רקמתי משאלות ארכאיות שנחשלו בידי נשמתי החיוורת והקפואה, שאת, מוזה ובת־לוויה, נושפת אל אלוהים.
כל כך הרבה
כל כך הרבה שירי אהבה, כל כך הרבה שירה, כל כך הרבה כתבים יפים, שכבר הומצאו. כל כך הרבה מילים קטנות, כל כך הרבה רגשות רכים, מן היפים אל יפותיהם, שכבר נמסרו. כל כך הרבה מבטים, כל כך הרבה חיוכים, כל כך הרבה רגעים רכים שנחוו, כבר נקלטו. יש כל כך הרבה ועוד שהייתי רוצה! כל כך הרבה מכל דבר שהייתי רוצה לתת. אבל ביצירה, אין בלעדיות. כל כך הרבה טרובדורים שהייתי רוצה לראות מקבלים השראה, לחיות דרכך.
רוח השכחה
רוח הנפש מגרשת את השכחה. היא מחזירה לחיים. כמו בלידה מחדש. כמו ברנסנס.