אל תשכח
לעולם לא אשכח. לעולם לא אשכח את הטוב, את הרע. לעולם לא אשכח את היפה, את המלוכלך. בכל מקום שתהיי, לאן שלא אלך. לעולם לא אשכח. לעולם לא אשכח. לעולם לא אשכח. לעולם לא אשכח את הטוב, את הרע. לעולם לא אשכח את היפה, את המלוכלך. זמן רב ניסיתי להרוג את נשמתך, למחוק אותך. לא חשוב! לעולם לא אשכח.
זיכרונות נעורים
בעליית גג ישנה ואפלה, בין צעצועים נערמים בובון מחפש אהבה. הוא מחפש אותה לילה ויום, אצל בובות ממולאות. הן משיבות לו בלהיטות. הוא שואל אותן בנימוס, והן משיבות לו בקשיחות. משלל סיבות, הן נמלטות מן המצב הזה. «אני? אני מעדיפה חיילי בדיל! לא! אני לא אוהבת שדים!» אחרות בערך כך... «על פניך אני מעדיפה דובונים!» ואחרות, שאינן מוכנות אפילו לשמוע... «אתה אפילו לא שווה את איש הג׳ינג׳ר!» כל זה פגע בו כל כך. הוא אינו יכול לעצור את בכיו. ובכל זאת, הוא ממשיך לחפש אותה, את הבובה בעלת עיני הקטיפה.
האַיִן
אני יכול לנהל שיחה עם כל אחד! אפילו עם השתיקה. ואם היא אינה משיבה לי. אני אומר לה... אומר... אומר... «הוצא את הלשון, אדון האין, שאשב עליה!» הבדידות. אינטימיות מוחלטת ומושלמת בין השתיקה לביני. הבדידות: הזדמנות לקשר, לידידות, בין התודעה שלי לתת־מודע שלי.
השראה
לא די לחכות להשראה. צריך להתכונן לקראתה. צריך להתאזר בסבלנות אם אינה מגיעה. כי היא מתאפרת, מסדרת את שערה כדי להיות יפה עוד יותר. וזאת כדי שהנבחר לקבל את השראתה יוכל לזהות אותה, להבין שהיא פונה אליו. אם הוא סבלני מספיק כדי לא לאבד אותה... כאשר הלהבה תחלוף לידו, הוא יתפוס אותה, ינשק אותה והיא תנשק אותו. התת־מודע שלו יתיידד עם המודע שלו. זו תהיה אהבה בשלושה. סוג של אורגזמה רגשית. כמין רמז להכרת תודה למוזה.
אוטופיה
אתחתן עם האוטופיה. אזמין אותה לביתי, את זו שאין למוצאה. אתקרב אליה תוך סיכון חירותי! הבלתי־אפשרי מהפנט אותי אך מאיר את אופקי. אני רואה אותה, היא התחבאה מעבר לחוכמה. מצאתי אותה בחלום של ילד. אינני יכול לשחרר אותה. היא נדבקת לידיי ומצטיירת בעיניי.
המסה
כאשר השמש בעלת הלב הפנטסמגורי מתחילה להימס לאט, בעדינות, כמו האישה בעלת התענוגות הבלתי־מוכרים, שמחליקה על ים של תשוקות שנעלמו, ומתבוננת בזיכרונותיה הבורחים במראת הזמן, היא מדמיינת אז שהיא שבה ומוצאת מחדש את אותם עידנים קסומים.
עצב מר
לאהוב... חטא? שיגעון? משקל הנגרר כל החיים. מרירות הולכת וגדלה מתוך סירובה של זו הרודפת. חלום נפלא שמסתיים... כאשר שרשראות השעמום מפחידות אפילו את זו שמקסימה. מבלי לחשוד שהיא הורגת, שהיא רודפת. המחשבה שלא לדעת לאן לעוף. לא לדעת באיזו דרך או סמטה... לבחור כדי לצאת מן המצב המר. לברוח רחוק מן המבוכה. עצב, מרירות, חריפות. בלבול לנצח. תחושה שאין לה מילים של חלום, של אהבה אוטופית, של אגדה.
המשאלה
לעולם עינינו לא ישחקו למען שנינו. אבל משאלה בלתי־אפשרית קשרה אותי אלייך. כמו תמים האוכל את הקודש, ההיעדר הלא־מוכר. והאור פורץ, למרות בורותי. את כבתולה שאין לגעת בה מי אני? מי אנחנו? איש בתוך הזמן לא יעז להאמין במה שאנחנו... נהיה בנצח.
ירח בלונדיני
ירח בלונדיני הזוהר, מזון של חיים שיכרון ססגוני מן המובחר, רוקד, מחליק בתוכי. את מחזירה לי, ידידה, את התשוקה הרכה והיקרה להרמוניה, לחוק, ללב מאושר וישר! להפיל את השחור ואת האפור, באהבה, הקסם המרושע. כוכב שמסעיר אותי עד פחד, אני אוהב אותך, אותך. אישה צעירה, רכה ומוזרה, בלונדינית שמערערת אותי, מטלטלת את לבי. מתעלמת ממני, מביטה למקום אחר. את מרגשת אותי, משנה אותי. מפליאה אותי, מערבבת אותי. אני מקווה ליום אחד, לשעה... שבה התקווה תהפוך לאושר! אישה צעירה, רכה ומוזרה בלונדינית שמערערת אותי, אני מציע לך את חיי ברכות את מסרבת... אני פוחד. למה לפחד מן המלאך? מן האור, מן הישות שמחליפה? בואי, געי בזוהר שלי, באהבתי, בעומקייך. אישה צעירה, רכה ומוזרה! את מרגשת אותי, משנה אותי. מפליאה אותי, מערבבת אותי.
תסכול
אישה היממה אותי. אחרת גמרה אותי. למה אלוהים אינו רוצה... שיאהבו אותי? למה הוא קמצן... בגורלות רכים? האם אני רע, מתנשא? שקרן או אובססיבי? למה הוא אינו רוצה... שיאהבו אותי? אהבה יכולה להחיות, להקסים. היא תחנוק אותי, תשרוף אותי, תהרוג אותי! למה הוא קמצן כל כך... בגורלות רכים?
מסע
לשוט על הספינה התקועה הזאת? לסכן את עורי, חלומותיי וחטאיי? מהר! להחזיר אותה לצוף כדי שתצא לים. כדי לחיות מחדש את הסופות המרות האלה. להניף את הפחדים, הבכי, המועקות והבחילות להיטלטל בדרך שכל כך פחדתי ממנה... מתוגת נפש ומחיי עבודת פרך כדי להטביע שם את האהבה, אש הגיהינום שלי. לשוט אל האוצר הזה של זמנים שחוקים. למצוא אותו באינסטינקט, ואז לשאת אותו... אל אדמות בתוליות ולבנות מאור. לשרטט עליהן בדיו אלף ואחד גבולות. לגלות מחדש לילות וימים את הארצות האלה, את הארצות העצובות המתמסרות למבט. אלה שהאביב שלהן אינו אלא חורף שחור ינחמו את קיומי של אתמול. להתמזג במקומות האלה, תמונות מן העבר. לשתות את האוקיינוס, היא ששכחה אותי בזכות הספינה הזאת שמצב רוחה שברירי שהיא זיכרוני האפל, הפוך עד מעבר להפוך.
האם יש לי ברירה?
האם נתונה לי הבחירה להאמין בנצח? בין אם הוא האין ובין אם האינסוף. האם נתונה לי הבחירה להאמין בכל האפשרויות הדתיות של הישרדות לאחר המוות? האם נתונה לי הבחירה לקוות למשהו שהוא מעבר לחיי? האם נתונה לי הבחירה לחלץ מתת־המודע שלי את כל הדרוש לי כדי להאמין ב«חיים שאחרי החיים»? האם נתונה לי הבחירה להסתכן בשנאת האחרים או בהערכתם המטעה, אם זו הדרך היחידה שלי להאמין באפשרות של אהבה נצחית? האם נתונה לי הבחירה לחשוב על עצמי כעל משוגע, אם השיגעון הוא דרך אפשרית להגשמת חלום? האם נתונה לי הבחירה להילחם למען חלום... עד שאדמם את דמיוני? האם נתונה לי הבחירה להאמין? האם נתונה לי הבחירה להניח לאחרים להאמין כשאני עצמי יכול להפוך לוודאות? האם נתונה לי הבחירה למחוק את מה שנכתב? האם נתונה לי הבחירה להכחיש את קיומם של תשעים ותשעת האחרים? האם אין לי הזכות להסתכן במוות למען חייהם של אחרים? האם נתונה לי הבחירה ללכת עד הקודש? האם יש לי ברירה? האם נתונה לי הבחירה להתגרות במצפוני במחיר הסיכון לאבד כל תקווה, דקה ככל שתהיה? האם נתונה לי הבחירה לנסות את הבלתי־אפשרי? האם נתונה לי הבחירה לאהוב אותה בדרך היחידה שבה אני יכול להוכיח לה זאת? האם נתונה לי הבחירה להביט בתמונות האלה שגורמות לי להאמין בחייה... ולחשוב על מותה? האם נתונה לי הבחירה להתגרות במצפוני מתוך רוע, אם הדבר יכול להביא לי אושר? האם נתונה לי הבחירה להביט למוות ישר בעיניים? האם נתונה לי הבחירה לתת לחיים לערסל אותי, אם רק באמצעותם אוכל לחשוב על המוות? האם נתונה לי הבחירה לאהוב את בשרי כשאני יודע שאיני יכול אפילו לגעת בשערה? האם יש לי ברירה? האם נתונה לי הבחירה לאהוב כל מה שחי, אם בזכות החיים היא התקיימה? האם נתונה לי הבחירה לרוקן את לבי באמצעות גירוש שדיי, אם זה כדי לגדול? אני לב קר. לב בלי סערה. אני אוהב. אבל אני אוהב בלי לדעת מה פירוש הדבר.
רעיון
הייתי רוצה להיות רעיון כמו המשיח שהתגלם בחומר. יצירה של הדמיון, כלי לחלימה בהקיץ. מלאך של שירה!!! יקום של אמונה בטירוף. אבל אני כאן כמוך, בחוסר היגיון שבתוך ההיגיון. היא שמבשרת לך את תפילתי! היא אחת ממטרותיי לקראת הסוף... מן הסוף שלך אל שלי. למה לשחק באפוקליפסה, להחריב את המציאות, את האמיתית, את החיים? הגיע הזמן לשיר, לשיר את הבריאה... אשליה נצחית של החלום, של החלום ושל הקסם! באמצעות התמונות והצלילים שהם... הם... הם...!
איך?
איך לדעת אם אני באמת אוהב אותך, אם נשמתי אינה מכירה את נשמתך? איך...? איך...? לבקש סליחה מן השתיקה, באמצעות שפתה שלה. מפני שדיברתי אליה. צעקתי אל האין? בתוך הריק של רגע, כמו אילם... בשטף מסחרר! איך...? איך...? לדעת אם האהבה קרובה. אם היא מסנוורת אותנו... ואיננו רואים!... לאהוב נשמה, עם מוות בנשמה. לרטוט חזק כל כך שהנצח ישמע אותי! למה...? למה...? את הכוחות היחידים שנותרו לי, אני מניח ומרשה לעצמי לחלום! לחלום על ישות, על ורד מיובש.
פיות
אני פוגש לעיתים קרובות פיות, בחלום או במציאות. הן מהפנטות אותי ביופיין, מכשפות אותי אפילו ברשעות. אני רוצה להעניק את רעיונותיי המטורפים, לשיר, לצעוק את משאלתי לעזור, למכשפות שנשרפו... לנטושות האלה, שתוסכלו מחוקיהם של זרים. התשוקה הזאת, מתוך תמימות, העירה פיה, שהסתתרה הרחק בחיי, שעון חול גורלי. דמות שנחלמה בבשלות, ברכות, שאינה יכולה להציל... עדיין לא! אבל אולי היא דיברה אליי? ייעצה לי להתנצל מעומק הלב, על היצור העלוב שעלה אל מישורת המדרגות השלישית, מחפש נשמה שתקל עליו. הרמאי נדהם! הוא מתחרט על העלבון לפיית הדוכסות, שנזעזעה מן המטריד המבולבל, פוחדת ממנו ונמלטת, פגועה. הפיה המצילה הוסיפה... להתרחק מעיני היפה כדי שהעתיד יוכל לברך אותי, כקוסם, כמכשף.
רגעים קצרים
האם מגיעים רגעים בחיי אנשים, שבהם האינטואיציה והדמיון המטורף גרים באותו בית? שניהם, בעת ובעונה אחת, כמו ילדים המשחקים בכדור עם ההשראה. מכים בזרם של עולם החיים, והופכים טיפשים לליצנים יפים.
הרוח שלי
הרוח עולה ברוחי, כמו יד רכה הלוחצת, שדוחפת בעדינות את הגאונות, את החיים הנפשיים אל האופוריה. הרוח מתנדנדת ורוקדת בקצב, באה והולכת לפי המזל, הגורל או האינסוף. חולמת שזה בזכות זריזותה. הרוח עפה גבוה, וגם נמוך. היא מאבדת אותי כשהיא מחליפה בגד, כשהיא מאבדת את הצפון בלילה. בבוקר אנו מוצאים זה את זה מחופשים לשעמום! אבל כשהיא שרה לשמש את הסול, הבתולה יוצאת מגדרה ועוקבת אחרי הצליל במעופו. עד הירח החדש, הרך והקליל. היא מכתירה את עצמה לפיה ומעניקה את נשימתי כמנחה.
חיים עצובים
חיי עצובים ואפורים אני מחפש את ההומור שמסתלסל נוגע בלב כבריזה ואת הצחוק שמנתר בתוך הפה, גדול ככנסייה.
אני יודע
אני יודע, אני מרגיש, אני מקשיב, אני שומע. הזמן לשתוק חלף. זעקתי הייתה כסופה, אבל השתיקה שלך... נרדמת. דבר לא נאמר. הכול מת. אני יודע, אני מרגיש, אני מקשיב, אני שומע. הנשימות האלה שבתוכך, מקדימות אותי, שיחקו בתודעתי, כמו נבל בלי מיתרים, וללא תהודה.
ריק
אני גליל ריק ממשמעות, יחיד במינו. צובע את השעווה, מצדיק את הגרוע ביותר! אני רוקד לפי רעשי הגיהינום של הרחוב. לעשות חיים, לעשות אותם מחדש!!! אופי נוטריוני, בלתי־בעתו וממצה. מוחץ את העננה שנחנקה בבירה. לתפעל את הגז מפיג הריח והמבושם במי בוקר. חנוק! מחץ!.... תתפגר! עמדה נצחית של שיקויי אור, רוטטת מן המעיים הדקים של הנשיא תינוק־ברווז, חיה מחייכת למרות מבט מצליף, חד־כיווני ותועה. היזהרו מן העיניים המשספות את הניאונים הקולניים המוכפלים, בידי העפרונות השחוקים של מתמטיקאים בעלי זקנים ישנים ומשקפיים מלוכלכים. אני גליל ריק ממשמעות אך יחיד במינו.
השואף והמוזה
לחצות הרים ונהרות על גב מוזה. נושאת את השואף בזרועותיה. בורחת מן התועלות העצביות של הדמיון. פנימי וקורע את מעטפת הגולגולת במחווה אלימה ודקדנטית כאחת. משספים זה את גרונו של זה ככל יכולתם בזכות בית המחסה של סכין ארוכה העשויה מבננות מתוקות. אני משתחרר, נמתח כמו קנגורו במעוף, מדלג מעל ההזדמנויות לזייף במילים, באמצעות המילים,.... ושוכח את המילה רע. כן!.... אני...., אני..... , אני....! אני! לחפש את המוזה, למצוא אותה בכל מחיר! אחרת היא שתלכוד אותך ברשת שנארגה ממקרי החיים. אבל המוזה הזאת אינה לבחירתך.