היה היה, בארץ החלומות האינסופית, ממלכה החבויה מתחת לכל האחרות. לא היה בה דבר יוצא דופן, פרט לכך שחיו בה רק עכברושים.
הממלכה הזאת דמתה לעולם שלנו. היו בה הורים עכברושים, ילדים עכברושים, כפרים וערים של עכברושים, וגבולות בין המחוזות. עכברושים נולדו, עכברושים מתו. היו עכברושים מפורסמים ופחות מפורסמים. היו עכברושים נכלוליים, ואפילו עכברושים הגונים. היו שעבדו ואחרים, מסיבה זו או אחרת, שלא היו מסוגלים לעבוד.
מה שאפיין את עולם העכברושים הזה היה המוטו שלו: «התבלט בכל דרך שתוכל — ובלבד שתתבלט!»
ביניהם חי עכברוש זקן, עצל וערמומי, שכל חייו ניסה לבלוט. מעולם לא מצא כיצד לקיים, בדרכו שלו, את המוטו.
כאשר חייו התקרבו לסופם ולא נותר לו זמן רב, צץ בו סוף סוף רעיון. «אם הזמן יקר כל כך, למה לא לצוד אותו ולתפוס אותו?»
הוא המציא תחבולה: קופסה לשימור דקות. מראה הקופסה היה גס ופשוט, והיא הייתה עשויה מבצק אפוי. בכוונה אפילו חרך אותה מעט.
בכל מקום ציבורי תלה כרזות שהכריזו על המצאתו. הדבר משך עד מהרה את תשומת לבם של כל הנשיאים והעכברושים החשובים.
הם הזמינו את הממציא להדגמה.
העכברוש הזקן התחפש: הוא פיזר מעט קמח לבן על פרוות ראשו. הוא איחר בכוונה ורץ מעט, רק די כדי להתנשף. כשעמד לפניהם, התנצל.
— «עכברושים נכבדים, אני מבקש שתסלחו לי. פשוט רדפתי אחרי זמן שהתאדה מן הקופסה שאתם רואים כאן, והשגתי אותו.»
מבלי להתמהמה ניגש ישר לעניין. הוא דיבר במהירות, לאחר שתכנן שהקצב יסחרר את האספה. בדבריו המשכנעים גרם להם להאמין שכולם יוכלו ליהנות מן הזמן שנלכד.
— «אפילו את מותכם אפשר יהיה לדחות!» קרא בקול. «די להשיב לעצמכם את הזמן שהפקדתם בקופסת הבצק החרוכה הזאת. למרבה הצער היא שבירה, והזמן עלול לברוח ממנה. אילו הייתה עשויה זהב, עתידכם היה מובטח.»
— נספק לך את כל הזהב שתרצה. נוכל אפילו לבנות קופסה ענקית, בניין מוזהב כולו שיכיל את הזמן, אם רק תבקש!...
אבל הראה לנו תחילה את העקרונות הבסיסיים, קרא אחד מנכבדי העכברושים.
העכברוש הזקן ביקש מהם להסתובב אל הקיר שמאחוריהם. כך איש לא ראה אותו מנגב מראשו את הקמח לאחר שהשליך את הקופסה השבירה, שהתנפצה לאלף רסיסים.
השקט מכולם, אך גם חד־העין שבהם, הבחין בין השברים שעל הרצפה בכרית ורודה זעירה.
— «לאן נעלם הזמן?» שאל אחד העכברושים האצילים כשהסתובב. ואז הוסיף: «אל תגיד לי — אני רואה! נעשית צעיר יותר!»
— «אכן, אני מרגיש זאת! חלק מן הזמן שחסכתי חזר אליי, והשאר ברח. האובדן נובע מאיכותה ומשבירותה של הקופסה הקטנה», שיקר העכברוש הזקן.
— «ולשם מה הכרית הקטנה הזאת?» שאלו כמה מן העכברושים הפיקחים.
— «זמן שאין לו מה לעשות משתעמם ונרדם. כדי לפתות אותו, די להניח כרית נוחה בתוך הקופסה. ככל שהזמן ישן זמן רב יותר, כך הוא רענן ומוכן יותר כאשר זקוקים לו. ולהכניס זמן לקופסה זה פשוט: צריך רק לעשות הכול מהר יותר. הזמן שלא השתמשתם בו הולך לישון.»
כל העכברושים הרעיפו שבחים על הממציא.
בלי להתעכב נרתמה כל הממלכה למשימה: אצילים, עובדים ומובטלים. לפי תוכניותיו של העכברוש הזקן נבנתה קופסת זהב ענקית, גבוהה כהר. הוא אף הצליח לשכנע את שליטי הממלכה לבנות בתוכה לשכה גדולה שבה יוכל להתגורר. טיעונו היה פשוט: הוא ישמור על הזמן, יוודא שאינו בורח ויספור את הדקות שהקופסה לוכדת.
בבנייה לא מיהרה הממלכה; היא נטלה לעצמה את כל הזמן הדרוש. מאחר שאי אפשר היה לשמור זמן בשום מקום מלבד בקופסה שהמציא העכברוש הזקן, לא היה טעם להזדרז.
ביום חנוכתו של לוכד הזמן התמקם העכברוש הזקן בנוחות רבה בדירתו החדשה, העשויה כולה זהב. הוא רק התבטל, אכל ונמנם. משהתרווח יותר מדי במבצר הזהב הזה, לא עניין אותו עוד דבר מלבד עצמו, והוא התענג על הזיכרון כיצד הוליך את כולם שולל.
בכל שאר חלקי הממלכה הפכה המהירות לחובה. הכול היה צריך להיעשות מהר יותר, ועוד יותר מהר, כדי ללכוד כמה שיותר זמן.
מחלה חדשה הופיעה בממלכה: היעדר זמן פנוי, שנגרם מן המהירות המטורפת. העכברושים חדלו לנוח וחדלו לישון. הם רצו לחסוך זמן. הכול היה חייב להיות מהיר יותר, חפוז יותר. העבודה, ההחלטות, המשחקים — שום דבר לא נמלט מכך. הכול נע במהירות כזאת שאף עכברוש כבר לא לקח לעצמו זמן לחיות. הם כבר לא ידעו להבחין בין אושר לאומללות; אפילו לא היה להם זמן לחוש בהבדל.
כל עכברושי הממלכה נעשו מתוחים ועצבניים כל כך, שהחלו להרוג את מי שלא היו מהירים דיים. «כך יישאר יותר זמן לעכברושים שנשארים!» אמרו לעצמם. והנותרים עשו כך גם זה לזה.
האחרון שבהם, שאפתן שמעולם לא חדל להאיץ, הוכרע לבסוף בידי התשישות.
יום אחד, כשאזלו אספקותיו של העכברוש הזקן, החליט לצאת מן המאורה המרופדת שלו. הוא ראה סביבו רק מוות וחורבן והבין את חלקו באסון.
הוא היה רוצה לבקש סליחה. עכשיו היה לו כל הזמן שבעולם.
אבל כבר לא יכול היה: זמנם של שאר העכברושים תם.