היה היה, בארץ החלומות האינסופית, דרך כפרית ישנה שמסוכן היה לצעוד בה. נוסעים רבים נעלמו לאחר שפגשו שם עוג גדול, גבוה וחזק מאוד. אגדה מקומית סיפרה שגם קוסם אחד נפל קורבן לו.
הדרך חצתה כפר קטן, נמשכה לאורך נהר והמשיכה הרבה מעבר להרים שמסביב.
בכפר הזה חי אדם שכונה «בושון». למרות תמימותו, נהגו להפקיד בידיו את שמירת העדרים. פרות, עזים או כבשים... מעולם לא איבד אפילו בהמה אחת.
יום אחד החליטו הפיקחים והלגלגנים שבכפר לבחון עד כמה בושון תמים. הם הציעו לו לשמור בהרים ולהאכיל עדר מיוחד מאוד: עדר של חורים!
— «בושון!» אמרו לו. «אתה, שומר העדרים הטוב ביותר בכפר, תקבל מאיתנו עשרים מטבעות זהב אם תוביל את העדר שאתה רואה שם!»
— אבל אין שם כלום! השיב בושון.
— מה! אתה לא רואה את עדר החורים? הרי הוא ממש שם! קראו כל אנשי הכפר, כשחיוכים שובבים עולים על פניהם.
בושון היה תמים, אבל לא טיפש. הוא העמיד פנים של תמימות גמורה והחליט לשחק את המשחק.
הוא נעשה משכנע כל כך, עד שאותם מתחכמים החלו לחשוב שבושון משוגע יותר משהוא פתי.
בושון גרם לאנשי הכפר להאמין שהוא רואה חורים מכל הסוגים: גדולים, קטנים יותר, עגולים לגמרי, מעוותים ועוד.
כדי להרשים אותם עוד יותר העמיד פנים שהוא עצוב. הוא העמיד פנים שנזכר בחור שברח פעם אל תוך נקיק. «מעולם לא הצלחתי למצוא אותו, כי נקיקים הם חורים עצומים ויושבי־קבע שאוהבים שמניחים להם בשקט», אמר, נפרד מן הכפר ופנה אל הדרך המפורסמת של העוג.
כמה שעות אחר כך עצר למרגלות גבעה ירוקה. במרץ החל לתלוש עשב כדי להעמיד פנים שעדר החורים שלו רעב. כך יתעתע באנשי הכפר, כשיזמין אותם לבוא ולראות במו עיניהם את תאבונו של העדר. בושון, שהיה לא פעם שק החבטות של כולם, ראה בכך הזדמנות נדירה לנוח מעט.
בין עשבי ההר מצא בושון גינת גזרים. הוא אכל גזר אחד ומצא אותו טעים מאוד.
בושון המשיך אפוא לשכלל את התעלול. להיטותו בעבודה הייתה כה גדולה... עד שלא הבחין בעוג, שנראה רעב מאוד, מתקרב אליו.
— «מה אתה עושה?» שאל בכל זאת העוג, וריר ניגר מפיו בשעה שפנה אל מי שעמד להפוך לארוחתו.
בושון קפץ בבהלה. אך הוא התעשת במהירות, כבש את פחדו וניסה לשכנע את העוג שעדר החורים שלו אמיתי.
— «אני מאכיל את החורים שלי. צריך לפטם אותם לפני שיגיע הקור הגדול.»
— «אבל אני לא רואה כלום! ממה עשויים החורים שלך?» השיב העוג.
בושון לא הספיק לענות. הוא ראה גזר שזה עתה נעקר מן האדמה מתרומם באוויר ואז נעלם, חתיכה אחר חתיכה. נדמה היה כאילו חור אוכל גזר. באופן מוזר, החור הבלתי־נראה הטיל צל על הקרקע. כמו חור עם... אוזני ארנב.
בושון השיב בשאלה: «ומה עם החורים שלך? ממה הם עשויים? מארנבים...?»
— «כן, בדיוק! הם ארנבים! יום אחד קוסם שכבר היה בין שיניי הפך את הארנבים שלו לחורים. הוא לא רצה שאטרוף אותם. הוא הקריב את עצמו למענם. טיפוס משונה! היום אינני יכול לאכול אותם, אבל מן הארוחה ההיא נשאר לי זיכרון מצוין, כי לקוסם היה טעם נפלא. אני לא טיפש — אני מאכיל את הארנבים הקסומים בגזרים. אני רק מקווה שיום אחד יהפכו שוב לארנבים אמיתיים.»
בושון היה מרוצה מאוד מכך שלעוג יש כל כך הרבה מה לומר. הזמן הזה העניק לו עוד רגעים לחשוב.
— «פעם ניסיתי לאכול חור. אני מוכרח להודות שזה לא משהו; נשארים עם חור בבטן. ובכל זאת אני מחשיב את עצמי בר־מזל, כי עדיין לא דרכתי על אף חור תוך כדי הליכה. אני חייב להיזהר מאוד איפה אני מניח את הרגליים, כי החורים האלה מתרבים במהירות מטורפת. מה המאכל האהוב על החורים שלך?» המשיך העוג, כשהוא מלקק את שפתיו.
בושון נשם עמוק וניגב את פחדו מן העוג. אם נגזר עליו להיטרף, לפחות יקרה הדבר מתוך צחוק. «הו! החורים שלי? אני מאכיל אותם בעוגים! אתה לא מפחד? כבר המון זמן הם לא אכלו. הם רעבים ורזים כל כך, שאפילו אני, שרגיל לשמור עליהם, בקושי מצליח לראות אותם.»
העוג פרץ בצחוק: «אני, להיאכל בידי חור! הא! הא! הא!... בידי החורים האלה? הם רזים כל כך שאפילו אי אפשר לראות אותם. למה אתה מאכיל אותם כל כך גרוע?»
«אתה יודע... עוגים לא בדיוק מסתובבים בכל פינה. יצא לך פעם לאכול חורים לגלגניים?» אמר בושון בעודו ממלא את כיסיו בגזרים. «אני יודע איפה אפשר למצוא הרבה כאלה. בוא אחריי!»
העוג הלך אפוא בעקבות בושון ועדר החורים שלו. הוא לא פחד, שכן לא חשש מחורים, ובוודאי לא מאלה של האיש הקטן. ובכל זאת בחר ללכת בסוף העדר. כך יוכל מצד אחד להשגיח על בושון, ומצד אחר להחליט אם ברצונו לטרוף גם את החורים של האיש הקטן והאמיץ.
בושון הוביל את העוג גבוה יותר במעלה ההר הסמוך, עד שהגיעו אל שפת נקיק עמוק. הוא רוקן את כיסיו מכל הגזרים שאסף והניח אותם סמוך לרגלי העוג. העוג לא הבחין בדבר.
העוג הכיר את המקום. מעט למטה משם שכן משכנו בתוך מערה.
— «תראה, יש שם בפנים משפחה של חורים לגלגניים!...» לחש בושון. ואז המשיך באותו קול: «...יש חורים שובבים שמתחבאים בתוך החללים. כשמישהו צועק, החורים חוזרים על דבריו כמה פעמים, ובכל פעם חלש יותר. יודע למה?...»
— כי זה בסך הכול הד! השיב העוג.
— כן! אבל ההד נוצר מחורים שמסתדרים זה אחרי זה בשורה. האחרון חוזר על המילים בכל כוחו. לעיתים הוא רחוק כל כך שאי אפשר לשמוע אותו, המציא בושון.
— כן, זה נכון! את האחרון תמיד שומעים חלש מאוד, הסכים העוג בטיפשות... קצת מבולבל.
— אם אתה רוצה הוכחה, פשוט אמור שלוש פעמים את המילה «גזר»!
העוג כבר לא ידע כיצד לצאת מן המלכודת שמוחו הקטן של עוג הכניס אותו אליה. ובכל זאת הוא הריח שמסתתרת כאן מלכודת. הוא ביקש מבושון להתרחק, מפחד שזה ינסה לדחוף אותו. ואז צעק «גזר» פעם אחת בלבד. ההד כבר עשה את השאר...
ואז חזר ההד על המילה «גזר» פעמים רבות, וכמובן בכל פעם חלש יותר.
אבל ההד נשמע גם כקריאה לחורי הארנבים, שנמשכו אל הגזרים שבושון השליך לרגלי העוג. הגיעו מהם כל כך הרבה, עד שהעוג מעד ונפל אל התהום כשניסה להתחמק מהמוני חורי הארנבים הקסומים שנחפזו לעברו.
בושון ניגש אל שפת המצוק. למטה ראה את העוג נושם את נשימתו האחרונה.
ובאותו רגע ממש חזרו כל חורי הארנבים להיות ארנבים אמיתיים.
בושון ירד אל מערת העוג וגילה בה אוצרות רבים. הוא שב אל הדרך והמשיך בהרפתקתו כדי למצוא את בעליהם של האוצרות השונים. הוא גם ניסה לנחם את המשפחות האבלות, שבני משפחתן מילאו את אותו חור מפלצתי שהיה קיבתו של העוג. הוא היה מצחיק אותן בסיפור ההפתעה שחיכתה לבני כפרו כאשר אלפי הארנבים הקסומים פלשו אליו.