פרק ג׳

הרפסודיה המנמונית ופטפוטיה העצבניים של קולו הפנימי שקעו בתרדמה. הלילה הזדקן בעוד שעתיים. הרהורים עמוקים, … אילמות מבורכת, … הנה מורפיאוס. הישן מתנועע באי־שקט. אף שהבריחה אל הלא־מודע מוצדקת, היא מוסיפה להיות מכאיבה: דמיאן מוכרח להתעורר.

הוא קם בעצלתיים, עיניו עצומות למחצה, מכין לעצמו קפה ובהיותו עדיין חצי ישן מביט בנפשו, שגם היא עצומה למחצה. הדממה מוחלטת. המחשבות מתגבשות לפעלים. הן עולות ויורדות במעמקי תת־המודע שלו מתוך כוונה ברורה להותיר שם את עקבותיהן. כאילו רטט של מילה במיתרי קולו, מול גרונו החנוק, עשוי להרגיעו, הוא הוגה את השם הקדוש.

— ניאל! האם אני משתגע? אני מתקשה להבחין בין ההווה לעבר.

כבר שלושה ימים מאז שהזר הריחני שלך הניח בתוכי את מתיקותו האנוכית של נבט האהבה; מאז אני הולך לאיבוד בשתיקותיי וממתין לשובה של הנוכחות הרומנטית הזאת.

הקדחתנות של הליטושים האחרונים. ההכנות האחרונות לחגיגה לא הצליחו למחוק את הרושם המכושף שהותיר מעבר קצר, ברכת שלום פשוטה. אף שכמות העבודה העצומה שנותרה לי סיפקה לי תירוצים מצוינים להיעדר מן הבית ולהסתובב סביב הסטודיו… סביבה! הייתי בעמדת נחיתות! על אלף מחוות, הוראות רבות ושיחות טלפון תכופות אל המשתתפים או הספקים, זכיתי רק במבט יחיד לעבר הקומה השלישית או גרם המדרגות. — לא הצלחתי לראות אותה. שום סיכוי! — להרים אירוע כזה רחוק מלהיות שעשוע. לתכנן אותו, לארגן אותו, פירושו לזלול מתח, זיעה ודיונים אינסופיים. מאבדים אנרגיה, כסף, לפעמים חברים. ההמון לא שם קצוץ, כל עוד יוכל להשתכר ביום המיועד. שיהיה! שתתחיל החגיגה!

החגיגה הייתה עד אז הצלחה מסחררת. הכול התנהל להפליא, ללא תקלה. כמעט כל תושבי הרחוב תיאמו ביניהם לבוא מחופשים. זכינו לשילובים המשונים ביותר. הדמויות הארעיות הללו ביטאו את עצמן בבורלסקה מאולתרת. הנה קרדינל מזויף שמגיש בירה לאסיר ואז זוכה לבעיטה חגיגית בישבן; הנה פיה המתפקעת מצחוק מחנופותיו של אחד משלל הבוקרים, שאיתו רוזנת ספרדייה קנאית מעט, הממטירה בלי בושה גידופים לטיניים למהדרין. אחדים חלקו תחפושות שכבר ממילא היו חסרות, אחרים הסתפקו באיפור, אך כולם השתתפו מכל הלב, בנדיבות האופיינית למי שנאבקים בחיים.

באמצע הערב כמעט זכינו אפילו בזורו אתלטי. אבל רגע לפני שקפץ מגג לגג כדי להציג את כישוריו, אחזה בו בהלה והוא פרש לטובת זורו מחליף, שבטנו תפחה כל כך מן הבירה עד שמכנסיו, שלא היה אפשר לרכסם, חשפו את החלק העליון של ישבנו של השתיין. למרבה המזל, החגורה לא נפתחה.

אני, לשם שינוי, מצאתי את עצמי טבעי, אפילו יפה, בתחפושת ליצן החצר שלי. התחפושת האדומה־כחולה העניקה לי הרגשה שאני שייך לכולם ולאיש בעת ובעונה אחת. בעוד אני משגיח על התנהלות הפעילויות, השתעשעתי כרצוני. לכולם שלטה החירות בכיפה, שכן החגיגה החליפה את היומיום המתנשף.

חצי כרוב, חצי שד, פילסתי לי דרך בהמון השיכור למחצה. אופורי, עליז ושובב, קשתית העין מטושטשת מן הקנאביס, התבדחתי עם הזקנים שנהנו מדקותיהם האחרונות לפני השינה. המצאתי שטויות לילדים שצחקו מהן רק כדי לגרום להוריהם להאמין שאינם נרדמים. שעשעתי והסחתי את דעתם של הרוקדים, השותים, הפעילים והסבילים. המוזיקה הייתה שטנית. המומנטום הגיע לשיאו.

בכיסי יותר מתעלולים, בראשי יותר מתחבולות — אשליית האהבה מודפסת. לבבות נייר קטנים, דביקים מראש, שקניתי בזול אצל מוכרת זקנה בשכונה, ושחילקתי בחביבות ובהומור או הדבקתי, לפי דמיוני, על כל דבר שזז…

— שח למוקיון!

קפאתי. ניאל עמדה מולי. רציתי להיות רק נשיפה ולהתערבב בנשימתה. להגיב? להתחבא? … חסר טעם! היא כבר גילפה את נשמתי בצורת הקרבה עצמית. ובכל זאת, החיים, החיים האמיתיים, תפסו את שנינו בלב והתעלמו מכל היגיון.

סביבנו הכול נעלם. הקישוטים, הכרזות, דגלי הפלר־דה־ליס התעופפו. ההמון, הצחוק והמוזיקה התמזגו תוך שהם דועכים. («מדוע אינך זזה עוד, הוד מעלתך? פגעתי בך? … העלבתי אותך? … את מופתעת מהתלהבותו של נתינך? … או שמא פגע בך ברק האהבה? … אולי? … בדיוק כמוני. אין ספק!!!

הנה! הוד מלכותך, מן הליצן שלך, לב אחד על כל אחת מלחייך המלכותיות, כדי שאוכל להיתלות על צווארך. דרכך, מלכה מקסימה, אמציא מחדש את התשוקה. כבר אני שותה מן הרגש המקפיא אותך, … נוגע בו בקצות אצבעותיי…»)

— ניאל! את באה? … הולכים למקום אחר.

אי־נעימות! חבריה, הפמליה שהלכה בעקבותיה, הקיפה והגנה עליה, לא אהבו את מצב ההיפנוזה שבו היינו שקועים. קנאה? … מעידותיהם כיבו את האור האלוהי שלרגע אחד הלחים אותנו זה לזו.

— ניאל! … את חולמת בהקיץ או מה?

הקסם נשבר סופית. פמלייתה סחפה אותה איתה. אז החגיגה קראה לי באמצעות ג׳וינט, והחוגים שלנו הריעו לנו הרחק משם, כל אחד בצדו, בממלכותינו הנפרדות. החגיגה הסתיימה. למחרת היה על העם לשוב אל עוניו ואל גנבותיו הכפויות.

«משחק! … Game! … Spiel! …»

התפרצות הזויה פתאומית של החלומופת בשפת אמו, בשפתו של הכובש התרבותי ובגרמנית, משום שבדמיונו מסתתרים בין אבותיו הרחוקים אדונים ושליטים בטירה מפוארת על גדות הריין.

— אמור לי, Herr Doktor! מהם התסמינים של המחלה חשוכת המרפא הזאת, האהבה?

— Ich glaube! … Entschuldigen Sie! … מר דמיאן היקר! … אהבה? … ובכן, זוהי תסמונת אוניברסלית. ראשית, החולה נעשה משותק מכף רגל ועד ראש, הדופק שלו מואץ, המציאות נעלמת. אבל מעל לכול, תכונה מיוחדת: הזמן נעצר ברגע מסוים!

— באיזה?

— כאשר מבטו של האחד מטייל בתאווה בעיני האחר ולהפך! … אז תתי־המודע של הקורבנות הללו מתקשרים זה עם זה על חשבון תודעתו של כל אחד, בשפתה הריבונית של הנשמה — האהבה. ולבסוף, המכה הקטלנית והבלתי הפיכה… מראית עין של טמטום.

— הו! … Mein Herr Damien, ומה חשבה אשתך על כך?

— Ich weiß nicht! … I don’t know! … אני לא יודע!

היקום שלו חובק אותו בלי לחנוק. המוות משגיח עליו בינתיים מרחוק. הוא חש בו. מילת הסיסמה: «לברוח». המוזיקה נשארת, המילים חולפות. קט סטיבנס בקלטת, כי התקליט נשחק מאותה כוונה. גם הטירוף מתנגן על בלדה.

— להמשיך להרוס את עצמי, להרוג את עצמי לאט! להטיל בי מום במילים! לשקר לעצמי. לשחק בחיים מתוך שעמום. נמאס לי! … נמאס! אני מהמר מול ריק השכחה על כל הסיכויים שלי לצאת מזה. קהות מוזרה לוחצת בלי סוף על לבם של המבודדים, הפחד להבין את עצמם בזמן שהם הולכים לאיבוד בדאגנות של הדממה הפנימית.

***

האנליזה העצמית מתעצמת. הקפה התקרר, דבר אינו נצרך, אפילו לא הגשם המתכונן לרדת. הרוח מנסה בעדינות למשוך תשומת לב. היום שמע את קריאתו של גוזל חלוש.

— ניאל! אהבת חיי! מן הקומה השלישית שלה — אותה טירת זהב — היא שלטה כייסורים נעימים על שאטו ד׳איף שלי. אך דבר לא הסיט אותי לגמרי מן האובססיה שלי למרילין, כי סיממתי את עצמי עד כדי חניטת חיי. קשרתי את עצמי בעקשנות לרעלנים ההזייתיים. בלי להירתע המשכתי במרדף המדהים שלי אחר האוטופיה.

אולם ההלם הקסום של החגיגה וניחוחם של הימים המבושמים הללו הפריעו למחשבותיי. בסטודיו, בחדר ששימש לי מעבדה מיסטית ובית תפילה המוקדש לכוכבת הוליווד, מן הקיץ ועד הסתיו, שמעתי את ניאל חיה בעדינות. הדממה, שנחה על הדי קולה ועל היעדרויותיה התכופות מדי, נעשתה לאינקובטור של חלומותיי הבודדים.

כל צעד שלה התחפש בהכרח למילה. מן ההליכות והחזרות שלה פירשתי משפטים, … כאילו היו וידוי. כל תנועה שלה שימשה לי עילה להפסקה בעבודה, קומיקס «הומוריסטי־אזוטרי». רעש — והנחתי לדיו שהתייבש להמשיך להרוס מכחולים ועטי־ציפורן; קול — וההשראה שלי התנפצה לאלף רסיסים, מפקירה לשעות את הפרויקט המרכזי הזה.

כשהייתה במקום אחר…, נאבקתי בחלומות שנוכחותה זרעה. כשניצחתי, ניזונתי מן הריק שלהם; כשנוצחתי, חדלתי להתקיים, שוטטתי כחסר בית של המציאות. ברגעים הניטרליים עישנתי, מנסה לחדש את הקרב, כי דמותה תקפה אותי בכל החזיתות.

— מה פשר הרעש הפתאומי הזה על רצפת חדרה? … מה מקור המהומה? … חשבתי שהיא איננה!

אני, החולם הבלתי אפשרי, רצתי תמיד טעון יתר על המידה במבוכי רוחי הבארוקית. עם הצליל הקל ביותר הלכתי לאיבוד באנחות שחזרתי עליהן, משליך את המעשים והמילים המדומיינים עד מרכז היקום. בדמיוני, דבר אינו בלתי אפשרי. ככל שאני מתרחק מכל מוחשיות, האבסורד מאותת חזק יותר ותדירותו מואצת, עד שאני מנפץ את גולגולתי על קיר המוחלט. הדבר היחיד החשוב: סבירות מסחררת, … אותם מי חיים ששמם ניאל.

— מה זה שוב הרעש הזה? … מה היא עושה אצלה? … מאהב קנאי הכה אותה? … נפלה כשניסתה לפסוע מעל אחד מחלומותיי?

דחיתי את האפשרויות הרגילות מדי הללו. כתבתי תסריטים עד למיצוי כל ההשערות הסבירות, כל הלילה! בלי להתעייף, בלי להישחק, חופר בעולמי המופשט, מוציא סיפורים מן המופרכים ביותר ועד האפורים ביותר, מן הבלתי אישיים ביותר ועד האינטימיים ביותר.

למילן סיפקתי את ההסבר הרגיל: אני תחת חסותה של ההשראה הטהורה, אינני יכול להתרחק או לעזוב את התנופה היצירתית הזאת. אם אצטרך לישון, אישן בסטודיו.

בבוקר, הטלפון…

— שלום דמיאן. כאן… ניאל! קולה היה עצוב כמו נשמתי ששאלה את עצמה בדאגה.

— גנבים פרצו אליי אמש. שמת לב למשהו חריג? … המנוולים האלה גנבו ממני תכשיטים משפחתיים. מתנה מסבתא שלי. היה להם ערך רגשי עצום בשבילי. אני… עצובה. — ראית משהו יוצא דופן?

אצבעותיי קפוצות סביב השפופרת, הטחתי בעצמי האשמות שלא הגיעו לי. תחושת האשמה שלי גלשה אל אי־יושר, ודחפה אותי להאמין שבאיזו נוכחות כפולה ביצעתי אני את הפשע. ובכל זאת, חלמתי. האם הייתי צריך להודות בפניה שבאותו זמן התענגתי על בבואתה? … אבל מה יכולתי לענות לה?

— ניאל, הרעש הזה…, גנבים?

— שמעת רעש, … שום דבר אחר? … ולא עשית כלום?!

משני צדי הקו המילים ניתקו זו מזו כדי לא להוסיף עוד בלבול.

— תודה…, … להתראות…!

סיום מקוצר שקליק מכאיב ליטש עד תום.

אין ספק, היא הפנתה אליי את חשדותיה. חף מפשע! פחדתי שיאשימו אותי… למרבה הצער, האינסטינקט שלי בישר שהאשמה תיפול עליי. חרטות חסרות רחמים. ובכל זאת, אני מבין שגנבה היא אונס של החירות. הכאב והמרד לנוכח עבירה מעוותים את השיפוט וקוצרים את החפות. אז הפרנויה המיידית אינה חוסכת, בחשדותיה הסימפטומטיים, אלא את העצמי!

ההוגה נעצר, וגם הרוח. הגשם, שכמעט רק התחיל, פוסק. רק השמש, שמבצבצת, רודפת את העננים כאחוזת טירוף.

— הנזק שנגרם לה מן ההרפתקה הזאת היה לאובדני. לזכות את עצמי בכך שאגן עליה. להגן עליה יתר על המידה כדי להשיב את האמון שהושג בעמל כה רב, גם אם היה זעיר עוד לפני הגנבה… זו הייתה הדרך היחידה להתנקות.

עם כל רעש קל אצלה ביררתי אם היא נוכחת. עם כל שתיקה קלה תקפה אותי דאגה אלימה שכמעט קרעה את עצביי. העבודה הגעילה אותי. רציתי רק להקשיב. ככל שהיטיתי אוזן, כך השתרשה ניאל עמוק יותר במה שחשבתי שהוא חיי. המגן הבלתי נראה שדמיינתי שאני לא הונע אלא מן הרצון להשיב תקשורת נורמלית.

בכל שיחה, בכל ביקור, תמיד בקיצור, האישור לנוכחותה וצליל קולה העניקו לי את מנוחת הלוחם, את שנת הצהריים של הכרוז. ככל שהצטברו המגעים, נקשרתי אליה יותר. בתמימות, לאט־לאט, התחלתי לבגוד, במחשבות תאוותניות, במילן אשתי ובפילגש הרוחנית שלי… מרילין.

מתוך המזוודה הישנה שהחלומופת גרר איתו הוא מוציא חפיסת קאמל פילטר. בעודו מצית סיגריה, הוא בוחן את הגמל החד־דבשתי בגוני אוכרה וצהוב המפורסם שעל האריזה. ואז הוא חושב על הגמלים שבהם נתקל עד כה.

— מן הקומה השלישית קלטתי שיחות תרבותיות להפליא בין ניאל לג׳ונתן, המכונה «הפרופסור», שכנהּ באותה קומה, טיפש גבוה אך נאה. הוא היה המעודכן; היא הייתה אנחת ההתעלפות. הוא דיבר איתה על ידיעותיו במוזיקה קלאסית ולעיתים, כמו מהפנט נחשים, ניגן לה מנגינות יפות בחליל צד. לרוע המזל, הוא ניגן היטב כל כך עד שדמיינתי את ניאל עירומה לחלוטין יוצאת מסל נצרים ומתקרבת אליו בתנועות אגן חושניות כדי לכרוך את זרועותיה סביבו… מכוח כישוף.

בין האזנה ליצירה של מלחין רומנטי לבין אחת מהופעותיו בכלי הנשיפה שלו… היו ניתזים לעיתים מגרונו לעגים על חשבוני. האם חש שעתיד אני לאהוב את ניאל, ומכאן התועלת שבלעשות אותי מגוחך?

ראיתי את עצמי נפצע מבדיחותיו ונחבט מן ההפסקות המרומזות הנוראות…! הצחוק, ההצגה, שותפותה עם הפרופסור הטרידו אותי, זעזעו אותי; אך הם לא היו מכשול לרומן החשאי שלי, שבאותו זמן איש לא היה יכול לחשוד בו.

במפעל ההצלה שלו, שום רעש סביבתי מן ההווה אינו מסיח אותו מאלה הפורצים מעברו. בבית הזה שכבר אינו אותו בית, בלי להתפלא, הוא נושם את אותו אוויר שנשם כשהיה בן שלושים.

לצאת בבוקר, לחזור רק בערב, ואז לשוב אל לילותיו המטורפים… הוא ראה אותה חיה. גם היום הוא כמעט שומע אותה נושמת.

— באותה תקופה הייתי מקפיד כל כך להטות אוזן, עד שרעש הכלים המתנגשים או מוזיקת רקע פשוטה אצל ניאל נעשו לחלק בלתי נפרד מן השגרה שלי.

כמו קינוח, בנפרד מן הרעשים האחרים, זללתי באוזניי את חריקות מיטתה הרועדת של היפה, עדה חמימה לאורגזמות הנחשקות הללו. למרות הקנאה שקרעה בעדינות את קרביי, התענגתי על ההאזנה לרגעים האלה של רוך והתעלות קולית.

שמיעתי התפתחה, התאמנה ללכוד הכול. ממשבי הסתיו ועד סופות השלג האבקתיות של חורפהּ, ועד נשימתו של אביב מסוים שקיוויתי שיאפשר לי להגיע לפעימות לבה של ניאל. הזכות העליונה!

***

השמש אכן ניצחה במשחק. הלילה, שכבר עזב, מוחא כפיים חלושות מרחוק לניצחונו החדש של הליוס. אור היום קורא להגשמת הזיכרונות. גילויים נוספים של סודות…

— הימים שרקו אל החודשים שהצטרפו אליהם, ושוב הגיע הקיץ. שנה כבר מאז שניאל התיישבה בקומה השלישית וזעזעה את יסודותיי השבירים. אני, כל כך לא מציאותי, זיגזגתי יותר ויותר בפנטזמגוריות בלתי פוסקות. החלום החי הזה, הפועם מעל תעתועיי העלובים… איזו שמחה!

הערב החם הראשון של השנה. האחרון בחודש מאי. יושב ליד שולחן העבודה, שרטטתי בעצלתיים רעיונות חדשים לחגיגת השכונה הבאה. מוסח מן הנקבוביות המזיעות בכפות ידיי שנצמדו לנייר ככוסות יניקה, התבלבלתי מן הרצון לחיות מחדש את אירועי הרגש של השנה הקודמת.

באותה תקופה, בטמפרטורה מרחק שני צעדים מחנק של גל חום, הרהרתי כשהתריסים פתוחים. כך נוספו לרפרטואר העירוני של קולות הקיץ הדגדוגים הבלתי פוסקים שהטרידו את ריכוזי. דבר לא השפיע על לבי, שנסגר על היעדרויותיה של ניאל. תפסתי את עצמי אוהב אותה יותר; ומכל התרחקות שלה… ייחלתי שתהיה קצרה ככל האפשר.

— מכונית נעצרה ברחוב… טריקת דלת… הרכב נוסע… האם זו היא שחוזרת?

לא בדקתי אם זו ניאל, והעדפתי לשוטט בתרחישים שונים כדי לקלף, עלה אחר עלה, מניפה של סיומים אפשריים.

— צעדים במדרגות. כן, שלה! … גילויים מטרידים. צעדיה הם מילים עצובות… הנה! אני לא מבין! … בניגוד להרגליה, במקום ללכת למטבח היא עוברת היישר מן המדרגות לחדר השינה. צעדיה כמעט לוחשים, כה מדוכאת היא נראית… היא משליכה את עצמה על מיטתה, שמקבלת אותה בסדינים פתוחים ומנחמים.

לא! לא חלמתי, ניאל הייתה עצובה. היא בכתה. דמיינתי את עצמי סמוך אליה, מנסה לנחם אותה.

— גם אני חש כאב, כי אני נושא את סבלך. הדקות החיוורות הללו מענות אותי, וכל דמעה שלך נהפכת לטיפת חומצה על לחיי החמות מדאגה. אני לידך…, אל תדאגי. הקשיבי לי סובל בתוך נשמתך.

דממה. — היא כבר לא בכתה, הסערה סוף־סוף הסתיימה, כאילו גלי הליטוף שלי הרגיעו אותה. מה טוב! — היא ישנה. למרבה המזל! — אני אוהב אותה! שיהיה!

בכייה של ניאל התחמצן ככל שהימים התפוררו אל תוך חלומותיי. ככל שהזמן חלף, כך החרדה אכלה אותי. היא לא יצאה מביתה במשך השבוע שאחרי אותו ערב של בכי ממושך. מאחר שהשמיעה רק רעשים מפוזרים וקלושים, שתיקותיה הארוכות הדאיגו אותי. לא מצאתי מנוח. למען האיזון הנפשי שלי הייתי חייב לנסות לוודא שניאל בסדר. «האם שלומה טוב?» האכזבה שפגעה בה, הכאב שעדיין אינני יודע את סיבתו, נראו כמי שטלטלו את הרגליה. בלי להסס הלכתי לצלצל בדלתה של היפה שלי וחיכיתי…

— הלוואי שלא תעלה בדעתה התאבדות! אני לא מסוגל לדמיין את עצמי אוהב שתי מתות! לטירוף שלי יש גבולות. איך אוכל להקדיש את אמנותי לשתי נעדרות, מרילין וניאל!

באותו רגע נפתחה הדלת כאילו הייתה תשובה למחשבה. ניאל עמדה בראש גרם המדרגות הפנימי הצר. במעבר הזה, שנראה כמו בית רועד, המדרגות השחוקות והאור החלש עוררו מבוכה וחשש.

— שלום דמיאן!

— שלום ניאל! … אני יכול לעלות לרגע קט…

ככל שעליתי לעברה רעדתי יותר מתחת לעורי. חלוק הלילה הארוך שלה, בפסים רחבים ואופקיים בגוונים המתחלפים בין כחול כהה ללבן, הקניט את הליבידו שלי. בגד הלילה הזה עטף היטב כל כך את גופה של האישה, עד שיכולתי לאמוד את נפח שדיה, ירכיה, ישבנה. בעוד אני מאלץ את עצמי להרים את עיניי, מחשש להבהיל את מי שמולי, פניתי אליה…

— דאגתי לך, ניאל. לא שמעתי אצלך שום רעש… או כמעט שום דבר… הכול בסדר?

— כן! אל תדאג לי. פשוט יש לי שפעת ואני נשארת במיטה.

— טוב! … אז החלמה מהירה! … אם תצטרכי מטפל, תני לי סימן! …

נרגע מצחוקה של ניאל שחתם את חילופי הדברים הקצרים, חזרתי הביתה וניסיתי לחקות את העווית היקרה הזאת מתוך כוונה ברורה להרגיע את חלומותיי.

***

מן הספה שלו, עמדת השמירה של זיכרונו, דמיאן בוחן את מדפי הספרייה. בתפאורה שהכין לפני שהחל לחפור בערפל שלו הוא הניח שם שני חפצים שאי אפשר להפריד ביניהם.

הוא קם כמעט מכנית — תמיד אותה מחווה חוזרת, טקס, מיסה שחורה של זיכרונות והרגלים עצובים — ולוקח תחילה תצלום שנשחק ממבטו המר. כישוף שאין להכחישו.

הוא נוטל גם את יומן מסעותיו האתריים, דפיו מקומטים, מוכתמים בקפה ובדמעות. כריכה קשיחה, שחורה, כמה דפים חסרים, אחרים קרועים כמו נשמתו. נוסף על כך הוא אינו שלם, כי מחברו חטא באוטופיות משוטטות. אבל הוא מחזיק בו! … המחוות, התנועות רכות ומרוסנות. הוא חולם עליה.

— באהבה חד־צדדית…, למה? מה הסיבה לייסורים האלה, להתנוונות הרגשות שלי? האם היומן שלי יראה לי ולו את מקורו של הסבר? … את הדרך לשחרור?

עוצר את נשימתו עד ריק מוחלט, הוא מצווה על ריאותיו לנשוף עד לאין…; ואז הוא שוב נושם. כמו כוונה לחיות לאחור, תשוקה אפלה לראות את עצמו נולד תוך כדי מותו.

בהיגיון, מתוך זלזול במקריות ובאי־הרציונליות שלה, הוא מסתגר בתוך הכרונולוגיה ופותח את יומנו במקום המתאים לזיכרונותיו.

«היום, חמישה ביולי. יום ראשון. יום הפרידה…

חמש בבוקר. עבדתי כל הלילה. אני רק בקושי מסיים את שיפוץ רצפות הדירה המשפחתית. ניצלתי את חופשת הקיץ של ליזיאן, שנהנתה בכפר, וביצעתי את העבודות הגדולות האלה. בקיצור! … צביעה אחרונה, לכה אחרונה, בחילה אחרונה.

מותש, משאיר למכחולים, לגלילים ולקעריות להתקלקל, הלכתי למצוא את מילן בסטודיו, שם התקנו זמנית את מיטתנו. לאחר שהשתעשעה כל הלילה עם מאהבה, שנבחר באהבה מתוך זוג חברים, המלאכית הייתה רגועה אך מחשבתה הפליגה למקום אחר.

מה זה משנה? … כלום! … אולי אני שואף את ניחוח המזור שבבגידת אשתי, אבל ניאל נושפת מתוך תודעתי. — בלי לדעת זאת, אנחנו, הזוג שפג תוקפו, ישנו יחד כדי לחלוק חלום אחרון. יקיצה אחרונה שלא הייתה בלתי נעימה. למרבה המזל!

לפני הווידוי שלה, הגילוי והכפירה שלי, שעשוע אחרון, הסחת דעת פשוטה במקום סוף. — משחק! — כמו שיר ילדותי של ילד הלומד את מילותיו הראשונות. קשקוש מצחיק. — «בה, בה, בי, בו, בי! אני! אני!» שפירושו בשפה ברורה… «הדבק נשיקה על פי ורשום לי את אותו מרשם!»… וחזרה לשולח ושוב לשולח, עד לתשישות מוחשית של השפתיים. שעשוע קסום ולא מודע, כמו התשוקה להעניק את עצמך למישהו אחר מזה שאתה מנשק.

מצב כפול! מציאות צבועה! אני שטן של גבר. פאוסט ומפיסטופלס. הקורבן והמענה. אש גיהינום בפינת גן עדן. אחרי יום הטלטלה הזה אני רואה את עצמי כאכזרי, חסר כנות, נאמנות ואותנטיות.

— שכבת עם פרנסואה, נכון?

— כן! אז מה…!

— אתם אוהבים זה את זו? …

— כן! אני אוהבת אותו וגם הוא אוהב אותי! זה אולי מפתיע אותך, דמיאן…, אבל זה יותר ממשיכה גופנית פשוטה. יש לנו הרבה במשותף. כשאני מדברת איתו אני מרגישה מאושרת. אתה לא מתקשר, ואז… אתה כבר לא אותו אדם.

— מה היית אומרת על לחיות איתו? … אני אקח את הסטודיו והוא יעבור לגור אצלנו.

האם זה פרי החיקוי שנכפה עלינו במשך שנות חיים משותפות? התדהמה נחרטה על פנינו באותו אופן, באותו רגע. האם אתחרט על ההחלטה הזאת? ייתכן, כי כבר אני מבין שהאימפולסיביות החולנית שלי סימנה צומת חדש. חיים נפרדים; אחרים מתחברים. הדבר המוזר ביותר הוא הדרך החדשה שאני יוצא אליה והתקווה שהיא תחבר אותי לניאל.»

שוב האמת מכה, נוזפת. היא פוצעת, רודפת ומייעצת. לעת עתה, הקריאה החוזרת ביומן מתבררת כמועילה. היום עצמו לא הפסיק לגדול, ומאפשר לחיים לחשוף את התשוקות הליליות הללו, שלעתים הן קטלניות.

המקלחת מרעננת, הזרם בעוצמה המרבית. החלומופת מתלבש בלי לשנות את סדר הטיקים שלו, אף שהיומן מסיח את דעתו, מושך אותו כמגנט.

— אותו יום עצמו…! איזה גמלוני מושלם! … והסם הארור הזה, הנזקים שגרם לי, הייסורים שבהשפעתו גרמתי לאחרים. לא לחשוב על זה עוד! … איך הייתי צריך להגיב?

לשנות גישה!? … ומה אילו ההיסטוריה הייתה עוברת תיקון. נפוליאון בונפרטה בלי יד ימין מוסתרת! … שמאל? — ואן גוך מת בזרועות זונה, שתי אוזניו במקומן, … בכיסים? — מרילין…, אירואסייתית? …

דמיאן נוטל שוב את המחברת השחורה בעלת הכריכה הקשה ומקלל בעודו מנסה לקרוא את עצמו מחדש.

— אבל כמה גרוע כתבתי! נורא! … כמו זבוב שנקטעו רגליו והגנים שלו. אומץ! פענח! זה החרא שלך.

«יום ראשון, חמישה ביולי… שוב! …

אמצע אחר הצהריים. כל השכונה כבר יודעת על הפרידה. השכנים מגיבים גרוע יותר מאיתנו. לא משנה! יום האדון הזה נראה רגוע מדי בשבילם. אחרי שבילו אתמול בחיפוש אחר נושא רכילות מעניין שעדיין לא הופיע, התפוררות האיחוד שלנו תשביע אותם. טראומה שטחית שללא ספק תזכה לפרפרזות!

אבל לב הדרמה נמצא בעיקר בשכחה המשותפת למילן ולי לצפות את השלכות הפרידה על ליזיאן, שכעת מאושרת וחסרת דאגות. עם זאת, מאחר שהקוביות כבר הוטלו, אתן לעצמי להיסחף אחרי המשך האירועים.

עכשיו הנה אני לבד בסטודיו. העברתי לסדנה כל מה שיכולתי, אפילו את הזיכרונות המרוסקים של נישואיי המתים. כל ההלוך ושוב הזה, תחת העין החשדנית והשאלות החטטניות ביותר של כולם. ואז, באמצע הערב, כשהמהומה כולה הסתיימה, לאחר שבדקתי שלפחות התמקמתי באופן בסיסי, התחלתי להרהר, מודע לעייפותי ולמראה המרופט למדי שלי. כפות רגליי היו מלוכלכות, הסנדלים מוכתמים בזיהום עירוני שקל לזהותו; הג׳ינס דהוי ושחוק עד החוט; חולצת טי פשוטה, גופייה כחולה שגונה השתנה מזיעת המאמץ של היום. הייתי הרוס!

אז קיבלה מחשבתי כיוון אחר. בוחן כזאב רעב את התקרה שהפרידה ביני לבין ניאל, דמיינתי אותה מציעה לי, מתוך רחמים, לילה בחדר שאני משתוקק אליו כל כך.

לאחר צריכת הבלתי חוקי, אותו אומץ מזויף בקפסולה, מבלי לטרוח אפילו להתנקות, הלכתי לצלצל בדלתה. היא פותחת. אני מסומם לגמרי, מלוכלך ומסריח.

— אני יכול לעלות?

תשובתה עוד לא הגיעה אליי וכבר מבטי נוגה ורגליי מולחמות אל מפתן הקומה השלישית. בלי להסס אני מבקש ממנה קפה. והנה כבר מגישים לי.

בודק אם האווירה עדיין נוחה למימוש כוונותיי הסוטות, אני מודיע לה על החריג, על השבר הפתאומי הזה. אני נותן לעצמי את התפקיד היפה בסיטואציה שבדרך כלל הייתה אמורה להכאיב, ובונוס נוסף: אני מכריז בפניה על תחילת האיחוד הדמיאני של מילן ומאהבה פרנסואה.

— אני נותן להם את ברכתי; לא, זה לא משפיע עליי…!

ברור שהדברים שלי נשמעים מזויפים, אבל השקר החלקלק נראה מתאים לי. ובכל זאת, מצפוני מעניק לי זאת: יופייה כה גדול, שמולה אפילו החטאים הקטלניים מתאמצים להשתפר. ככל שאני מביט בה יותר, כך אני חושק בה יותר. החירות הטרייה הזאת להרחיק מעבר להאזנה בלבד לתנועותיה דוחפת אותי לרומם את הבגידה ואת התאווה.

— ניאל, … אני… אני לא יודע איך לבקש ממך…? … הנה! … התוצאה שמפחידה אותי יותר מכול בהתרחקות אשתי…, היא למצוא את עצמי לבד במיטה… אה! … את מבינה, אני מפחד מההלם! …

— אז מה? …

משחשתי בספק שלה, אני נעשה מתקתק יותר ושקרי עוד יותר.

— … הייתי רוצה לישון איתך, רק לשכב… אל תפחדי! … אני לא רוצה לעשות אהבה! (?)… רק…, הגוף שלך במנוחה…, כמו נחמה!

— לא! אין על מה לדבר! התשובה הברורה הזאת באה יחד עם הצעה לספל קפה שני. אדיבות מפתיעה, כמעט לא במקום.

— לא! … אה! … אני עייף, … אני חייב ללכת. תודה על הקפה, ניאל.

מבויש ומפורק מנשקו, מכיר, בלי להודות בפניה, בערכו של השיעור הזה, חזרתי ואמרתי לעצמי בירידה במדרגות, בכל מדרגה, שמלך האידיוטים מניח עליה את רגלו!»

לנוכח זיכרון התיקון הדיפלומטי הזה, למרות הכול, צחוק כן. המוזיקה הראשונה של היום. עצים דו־גוניים. אור וצל נאבקים על טריטוריה דמיונית ומשתנה לפי מסלול השמש. העיר רק מתחילה להתעורר. עדיין מוקדם.

שוב שוכב על הספה, הוא מוצא מקלט בטירופו כמו בתיבת אוצרות הגדושה בתמונות ישנות, ממוינות בסדר קפדני מדי.

המשך »