פרק ז׳

דמיאן שיחק את הזקיף בתקווה העיקשת להציץ במוזה שלו. בעודו מטפח בלי הרף את סבלנותו, הוא ביים, שנייה אחר שנייה, סיפורי אהבה שבהם ניאל והוא היו הגיבורים היחידים. הוא שיחזר את כל תסריטי ילדותו כדי להציל בהם את יפתו מציפורני הדרקון.

מאוחר בערב, רגוע ושבע לאחר שבלע את הארוחה היחידה שלו באותו יום, היה חוזר למשמרתו, לתשוקותיו…

לבו הלם: זה עתה ראה את מושא האובססיה שלו שב ומתקרב אליו. — אכזבה קלה. — לו ליווה אותה.

— הייתי רוצה לדבר אלייך ברכות, ניאל, לחקות קול של מלאך ולגלות לך את כל החלומות האלה… אבל לראות את לו פעם אחת ביום כבר מספיק לי! וחוץ מזה, את נראית שתקנית. לאיזו מצוקה את מקריבה את שמחת החיים שלך?

כדי לשמוע בבירור את צעדיה של אהובתו ולפרשם, דמיאן קפא במקומו, נמנע מכל הסחת דעת שעלולה לפגום בשמיעתה של התקשורת הבלתי־נראית הזאת, של אותה קִרבה חשאית שכבר הייתה לו להרגל.

הקצב המהיר מן הרגיל במדרגות החיצוניות רמז לו על דאגה כלשהי. הרקיעות העצבניות בזמן שחיפשה ולבסוף מצאה את מפתחותיה בתחתית תיק היד שלה העידו על אי־נוחות. נקישות חרטומי נעליה של ניאל במדרגות הפנימיות היו משמעותיות עוד יותר. היא הייתה מרוגזת עד מאוד.

כאשר רוגזה גבר עוד בכמה מעלות, היא נתנה ביטוי לתסכולה ובפרץ אדרנלין בעטה בעוצמה בקיר המשותף של חדר המדרגות וקראה: ״הוא!… הוא!… נמאס לי!״ אחר כך, עדיין מלווה בלו וממלמלת דברים שחשבה שאינם מובנים לחולם, נשאה את זעמה איתה הביתה.

התוקפנות המילולית הזאת, הבעיטה בקיר, אכן כוונו אליו. כאילו לשבריר שנייה — משך הזמן שנדרש להיפגע — התאדה המחיצה שהפרידה ביניהם.

הד התפרצות הזעם הפתאומית עודנו מהדהד בעור התוף של החלומופת. כאילו הזעזוע ההוא לא חדל לרטוט במשך כל השנים. האגו מפורר, התודעה מעוותת ומתוחה כגומייה מעשור לעשור; הוא אוחז את גולגולתו בשתי ידיו כדי לחנוק את ההד המתמשך. והזמן, ההולך ונעשה יקר יותר, חולף ככל שהניתוח מתקדם…

— מה גרם לניאל לכעוס כך? — האם הטבח סיפר לה על החלום שלי ושינה את מהותו בדרך, כמו מתכון שעבר התאמה? — האם גזרה עליי מסקנה כוזבת? — האם חשבה שהחלום אינו אלא שקר עלוב?… פרובוקציה מתוכננת, חישוב אפל שאפילו חזה את תגובתו של לו?… או שמא חשה נחנקת, מוצפת בגלים שלי במשך כל היום? הסיפורים האלה, העלילות האלה, ההזיות האלה — הליטופים היחידים שאני מסוגל להציע לה.

נוירוניו מגורים יתר על המידה, והוא מתקשה לשאת את הקדחתנות, העייפות והתוקפנות של בני עירו השקועים בבוץ של שעת העומס. ערבוביית האנשים המאורגנת הזאת מתבטאת בכל הקולות המכניים: מנועים קטנים ומכונות אדירות, צופרים צרודים וסירנות צורמות שמרגיזות את ההמון, אפילו את הקורבנות שאמורים להציל; וגם בקקופוניה של תחנות הרדיו בכל התדרים ובמלחמת האגו המחתרתית המתנהלת מרכב לרכב דרך החלונות הפתוחים. ובכל זאת, בזכות המהומה הזאת, שסופה להתפוגג מחוסר מתנדבים, הוא יודע שתת־המודע שלו מעולם לא ייסר את ניאל. אחרת היה מפעיל אותו מיד כדי להרגיע את החברה. — (התפרצות זמנית של Kristos זועם על פקק התנועה ההמוני?)

מאחר שאינו יכול לעשות דבר, ולמרות החום הכבד, החלומופת סוגר את התריסים. התאוששות הכרחית. כדי לאפשר לתת־המודע שלו משא ומתן מיטבי בין החלום המרפא לבין האני שלו, הוא מצטרף לדממת לילה שכמו הימים מסמנת את זיכרונותיו. הוא אפילו נוגע באושר שבשינה מתחת לרגליה של אהובתו. יתרון בלתי־צפוי אך מוחשי במסע לאחור: כל מנוחה בעבר מעניקה לו הפוגה בהווה.

עליו לקצר את הטיפול המדומה הזה, למרות יתרונותיו, גם אם זיכרונות אחרים עוד יקראו אליו. כך הוא מקבל את האגו המפוצל שלו.

ניאל דפקה על דלתו.

— שלום, דמיאן! מיה שכנעה אותי בכישרונך כמאייר. אבל לפני שאחליט אם לשתף איתך פעולה, אני רוצה להתייעץ עם ידיד שמגיע אליי הערב… אתה יכול להשאיל לי את המקוריים האלה שאחותי כל כך נהנתה לראות?

— למה לא! חכי כאן, אני הולך להביא אותם.

דמיאן לא הלך אל פינת העבודה שלו כדי לקחת את הציורים; הוא ריחף לעבר הדרכון שלו. הוא אפילו חשש שהיא הבחינה בהתרגשותו. לכן, בעודו רוטן על מזג האוויר הסתווי העגום, לקח לעצמו כמה רגעים כדי לחזור ארצה.

— הנה, קחי! אני משוכנע שתיהני מאוד לבחון אותם… אגב, אם יש לך זכוכית מגדלת, השתמשי בה. תראי הרבה יותר פרטים מאשר בעין בלתי־מזוינת.

— טוב, אני אתקשר אליך.

היום, כמעט באכזריות, התקדם לאט מדי. בערב, הגעתו של המבקר — אותו ידיד של ניאל — הפעילה את מנגנון החרדה.

הסימנים הרגילים אפשרו לדמיאן לעקוב אחר התפתחותה של אינטימיות שניכס לעצמו, וכך לשלוט בדאגותיו. כלי האוכל המתנגשים זה בזה, הכיסאות המוזזים, צעדיה של ניאל — וגם צעדיהם של האחרים, שלא עניינו אותו כלל — ולבסוף שברי שיחה שמתוכם רק קולה של המוזה שלו זרח.

לאחר הארוחה, למרבה ההפתעה, הפעולה התפצלה בין שלוש קומות הבניין, בשלושה סלונים הצמודים זה לזה: של ניאל, שבה שוחחה בידידות עם יועצה; של החולם, שבו ניסה בייאוש לעקוב אחרי הערותיהם; ומתחת ממש, של משפחת ברוייט, שגם היא הייתה בתקופת האזנה, כשהטלוויזיה בקול רם חונקת את הקולות מלמעלה.

לבליל האנליטי מלמעלה ולמלל התקשורתי מהקומה הראשונה הצטרף צלצול הטלפון.

— הלו, דמיאן! זו ניאל. אתה יכול לעלות לכמה רגעים? אל תצלצל, פשוט תיכנס. הדלת אינה נעולה.

— בסדר! מיד!

מבלי לטרוח לקצץ את זקנו, להחליף בגדים, כוונה או מצב רוח, דמיאן התייצב מיד, רגוע מן ההזמנה של ניאל ומקרבת היצירה.

במטבח של אהובתו לגמו קפה עוד שני אנשים. מיה, שהשתדלה להישאר ברקע, והאורח של ניאל.

— שלום, דמיאן! את אחותי אתה מכיר. וזה מארק, הוא ה… שלי!

היא לא סיימה את המשפט ולא הוסיפה הסבר. כאילו ביקשה לזרוע שאלה, ואולי אפילו דאגה, במוחו של החולם. כנראה הצליחה; האמן נותר אילם, ושב שוב ושוב להצגה הזאת: ״הוא ה… שלי! הוא ה… שלי! שלי מה?…״

פתאום הכול נעלם. הוא מצא את עצמו שוב באותו חלום המתרחש בלוס אנג׳לס, מוקף עמודים ווילונות שקופים למחצה. והאיש שאיתו רקדה המוזה שלו נקרא גם הוא מארק. חזיון מקדים נורא!

החזון בן שבריר השנייה השתחל בין המילים שניאל המשיכה להשמיע.

— …ואז, אחרי השיחה הזאת עם מארק, שקלתי את היתרונות והחסרונות. אני בוחרת לשתף פעולה, אבל בתנאים מסוימים!… Sine qua non! אתה חייב לתת לדמיון שלי חופש מוחלט. אני לא רוצה שום מגבלה יצירתית. לגבי שאר התנאים… אודיע לך בהמשך.

— מה אוכל לענות לך? אני סומך עלייך לגמרי. תוכלי לעבד כרצונך את התסריט שכבר קיים. בסיכון שאישמע יהיר, הייתי כל כך משוכנע שתשתפי פעולה שהבאתי עותק מצולם כדי שתוכלי לעבוד בנוחות רבה יותר. מתי את חושבת להתחיל?

— אני לא יודעת, אבל תן לי זמן.

— מצוין! אני משאיר אתכם. המשך ערב נעים!

אחרי שסגר מאחוריו את הדלת, הוא בדק אם באמת עשה זאת. נדמה היה ששום דבר כבר אינו מפריד בינו לבין המוזה שלו. אפילו לא אותו אדם חדש, שעל טיב הקשר ביניהם היא שתקה. כל מה שהיה חשוב לו באותו רגע היה הליטוש שניאל תכניס בטקסט, בעוד הוא עצמו מקרין בדמיונו תסריט מסוג אחר לגמרי…

החלומופת, המסומן בין היתר בהיסטוריה הארוכה של ציפיותיו, שואל את עצמו בשתיקה. את רצפי הזיכרון שבהם אהובתו אינה נראית ואינה נשמעת הוא מכנה חורים שחורים. מרִיק לרִיק הוא מדפדף בזיכרונות של אותם ימים כדי להסיח את דעתו. הוא עוצם עיניים בלי צורך להתרכז ורואה שוב את ניאל הולכת, מדברת או עולה במדרגות. הוא מתבונן בה כאילו הייתה כתב־עת שהוא מדפדף בו ובוחן כל פרט ופרט.

ובכל זאת, עליו לחיות מחדש את החורים השחורים האלה. הם חוליות חשובות בשלשלאות ההפרעה שכובלת אותו.

— ניאל! תני לי סימן חיים, אני מתחיל לדאוג עד שנהיה לי דם של חזיר!… — שום חדשה, שום מידע על הרעיונות שלה, אפילו לא קמצוץ של מילה! לא אי־הוודאות באשר להתפתחות הטקסט מערערת אותי כל כך, אלא חוסר האפשרות לחוש את חומה. האם זו אשליה שאני מרגיש את עצמי רוטט בשקט בנוכחותה, היא שמחזירה נשימה לחיי! והצעדים המטרידים האלה, המתנהגים כקריצות ומזהירים מפני ביקור אפשרי, אינם אלא שרשרת ארוכה של אזעקות שווא.

אבוד בשתיקותיו, הכול היה קמל. מתעורר לצעדיה של ניאל, הכול היה מנצנץ. במהירות היה מסדר את הבלגן בדירה. לשווא, בכל פעם, מפני שהיא תמיד המשיכה ישר בדרכה.

שמחה שהתפספסה, מהלומת אלה באשליותיו. אבל מצב הרוח התאושש במהירות; לפחות הניקיון נעשה.

— בלתי־נמנעות השיחות המטמטמות האלה! בסופו של דבר, יש לי רק את הפתרון הפושר הזה כדי להרגיע את עצמי.

— …שלום, מיה, זה דמיאן! אחותך שם?

— לא! היא יצאה!

— תוכלי לומר לה שאני מודאג?… אני תקוע בהתקדמות העבודה כי עדיין לא קיבלתי את הטקסט שלה.

— בסדר, דמיאן! אני מבטיחה להעביר לה את ההודעה. אפילו אציע לה לבוא לראות אותך מחר. נרגעת?…

— כן, תודה רבה מאוד, יום טוב, מיה!

הוא הניח בעדינות את השפופרת על המכשיר, והפעם בטלפתיה העניק למיה — על נדיבותה, עדינותה ובעיקר על הקשבתה — מחשבות דמיוניות.

***

החלומופת בוחן את הסדקים המתפתלים לאורך קורות התקרה, התשובות היחידות למסרים המנטליים הרבים שלו. בציניות, בעיני החולם החולה הנזכר, הסדקים האלה מזכירים שבר אחר שניסה לאטום כמיטב יכולתו: נישואיו שהתפרקו. לעיתים קרובות, בהיעדרויותיה של ניאל, כדי לשנות אווירה ולהתחדש, כדבריו, היה מבקר את משפחתו המחודשת: מילן, פרנסואה וליזיאן.

הוא גרר איתו את כאבו, אבל החובה משכה אותו קדימה. לטובת כולם, ובעיקר לטובת בתו, הוא רצה לשמר ולשפר את החוויה באמצעות יצירת התנאים הטובים ביותר האפשריים ליחסים. הוא חש קרוע בתוך ההקשר הזה, כשהאמביוולנטיות של רגשותיו נמצאת בין החרטה על הגירושים לבין אהבתו לניאל.

לעיתים קרובות אף שוחח עם מילן, היועצת השקולה לענייני יחסיו החדשים, על ההתפתחויות המבלבלות האלה עם שכנתו מלמעלה. ניאל, סירנה לא פחות אך מוחשית הרבה יותר מאותה דמות אחרת הממוקמת גבוה אף יותר… מרילין.

כל חזרה שלו לסטודיו נחתמה בהצהרת אהבה חנוקה…

— דמיאן חזר, אהובתי!

אחר כך, לפי מקור הרעשים, היה מתמקם במקום שבו השמיעה תוליד את ההזיות הרוחניות המוצלחות ביותר.

— יש לי תחושה שאת שם למעלה, ניאל. אני שומע את הצעדים היקרים שלך.

אבל מה לו ז׳ובים עושה בטוקסידו במרפסת האחורית שלי? האם כבר נעשה למאהב שלך, ומתוך עדינות, מחכה לך כפי שאני הייתי מחכה — שבור לב — ותוהה למה אין שטיח אדום על המדרגות? לעזאזל!… הסקרנות דוקרת אותי במקום הרגיש ביותר: ההיגיון. המשחה הטובה ביותר להרגיע תעלומה היא ליקוט מידע.

מבלי להמתין, דמיאן יצא להצטרף לטבח, שהרהר בקול רם בשיטה פשוטה לקרצוף כלי המטבח שלו.

הדלת המוליכה לקומה השלישית הייתה פתוחה וחשפה את גרם המדרגות התלול. המעבר הצר הזה העיר אצל החולם טראומה, סמל סמוי של ייאוש.

כדי לא להיראות כחטטן, דמיאן פנה אל התופעה הקולינרית ושיתף אותו בספקותיו הקיומיים, תוך שהוא נזהר שלא להזכיר את מקורם האמיתי: השכנה המשותפת שלהם.

בהשראה יומרנית מלבושו המהודר, ובהבזק של גאונות, פתר הטבח בן רגע את חרדתו של דמיאן.

— אתה יודע, כשכבר עומדים על שפת התהום, עדיף לקפוץ לתוכה!… אם יוצאים ממנה, מגיעים שוב לשפת המצוק ויש תחושה שיצאת ממנה אחת ולתמיד. ואם לא יוצאים — מתחילים מחדש בחיים אחרים.

דמיאן, המום מן הקביעה של לו אך עדיין צלול, שאל בתבונה מה הסיבה ללבוש הרשמי כל כך.

— אנחנו עומדים לצאת לטעימה של מאכלים סצ׳ואניים…

— אנחנו?!

— …כן, ניאל ואני. אנחנו הולכים לפגוש שם אנשים מן ה־jet-set. אפילו השקעתִי בכרטיסי ביקור הכי אלגנטיים והכי ״in״ שיש, כדי להרשים את בני החברה הגבוהה. הנוכחות של ניאל בוודאי לא תזיק לי…

…אגב, הנה היא!… ניאל, את באה?…

השיחה נקטעה, והאסטרטגיה עברה אל שתיקת המסקנות שדמיאן שמר בתוכו.

— אבל למה היא לא יורדת? מהמקום שבו אני עומד אני לא יכול לראות אותה. — מה היא עושה שם, עומדת בלי לזוז בראש המדרגות? המבט של לו והחריקות הקלות במדרגה העליונה אומרים לי בבירור שהיא אכן שם! — איזו סיבה יש לו להסתיר אותה ממני בכל פעם שתנועה יכולה לחשוף אותה לעיניי? מתוך קנאה הוא שומר אותה לעצמו.

לא ראה דבר ממש? לא! ללא ספק היא הייתה יפה ומפתה להפליא, קורנת. דמיאן כבר לא הבין דבר. בדרך כלל האשליה הזאת הופיעה רק בפנטזיות הנשגבות ביותר שלו.

בזכות היכולת להשיל את הגוף באמצעות כוח הדמיון, מרוח אל רוח, הוא תיאר אותה, הילל אותה.

— האם לזה קוראים לזהור דווקא בהיעדרך?… אני מבחין באור שרפי הבוקע מן המקום שבו את מסתתרת, שלווה ורגועה כבוקר רך. מסוגננת ודקת גזרה, את ניצבת בגאווה בשמלת ערב אלגנטית מסאטן שחור, עם מחשוף גב עמוק החושף אותך עד מותנייך. אצילית, את עונדת על צווארך שרשרת יקרה מפז כזכות־יתר, תכשיט משפחתי שמצאת מחדש. הקורטיזנה המהפנטת ביותר במסיבה האופנתית הזאת — תהיי את!

תודה, ניאל! תודה שאת מעניקה לי רגע מוזר כל כך ובלתי־נשכח. האור האגדי הזה יישאר מבוצר בנשמתי, גם אם תיעלמי מעיניי לנצח.

האכזבה שלא זכה לראות את המוזה נמלטת אל כיבושיה החברתיים לא ערערה אותו, שכן זה עתה חצה את גבולות מראית העין.

— ערב טוב, לו, אני נכנס. אה! תמסור ד״ש לניאל… בסדר?

באותו לילה כמעט שלא ישן, נלהב ממה שחש ערב קודם, ובעיקר מהמחשבה שניאל תתקרב אליו בבוקר. חזון ממשי ומציאות חיה מאוד. ניאל, נוצצת, תאיר את יומו.

אלא שעם הקימה הופיעו הספקות. האם זה בגלל האופק האסטרולוגי שלו בסרטן? ירח שחור היפראקטיבי? או, בטיפשות גמורה, מחסור בעוגיות מזל סיניות!… שאלות חסרות היגיון.

כאשר כיוון את יצירתיותו למציאת מראה ייצוגי, רענן במידה, דמיאן נעשה עצבני יותר ויותר. הסיבה הגלויה: הקפה; האמיתית: חוסר הוודאות לגבי תוצאות הפגישה. ואז…! לבסוף, ניאל הופיעה על ספו בשלוש נקישות עדינות בדלת.

— שלום! היכנסי, בבקשה. שבי!

בינגו?… קרחון! — מעולם לא חש אותה קרה כל כך, רחוקה כל כך, יהירה כל כך. תוצאה של המפגש הבורגני?… בבוז ברור היא בחנה את הכיסא שדמיאן הצביע עליו. היא השתמשה רק בקצה המושב, כאילו צמצום המגע ימנע היווצרות קשרים ויאפשר לה להיחלץ מהם ביתר קלות. האם ניסתה לנטרל כוח פיתוי שטני הראוי לרספוטין — כוח שלאמן, כמובן, לא היה?

אז פנתה אליו כשחוט דק של קור בקולה.

— טוב! (כאזהרה)

— באתי כדי להסדיר פרטים נוספים בנוגע לשיתוף הפעולה שלי. עיניה היו חסרות ברק. היא לא מצמצה. — קודם כול!… אני רוצה שהדבר יהיה ברור וחד בינינו: קשר עסקי ותו לא! הדגישה. — הבנת?… אם אראה שאתה מפתח רגשות כלשהם כלפיי, אפסיק מיד את שיתוף הפעולה שלי. אתה קולט?…

בלי להירתע, ומתוך הכרח השעה, הוא גייס עד תום את אחוז הפרגמטיות הזעום שאישיותו העניקה לו. במבט תמים, אף שלא ידע אם לניאל יש כישרון כתיבה כלשהו — אם כי הכיר בהשכלתה הרחבה — ניסה להסיט אותה באמצעות תקיפה ישירה של לב העניין.

— התחלת לעבוד?… לכתוב?…

— לא!… לא ממש… אבל נדמה לי שיש לי רעיון מקורי יותר משלך. במקום מכשפה שהופכת לפיה, נלך בדרך ההפוכה. פיה שהופכת בהדרגה למכשפה לאורך העלילה. — טוב!… בסדר?… אני הולכת. ביי!

בלי מילה נוספת היא עזבה את דירת המאייר, ולא טרחה לפרט את שאר סעיפי ההסכם. — נפעם! — דמיאן, מבולבל, נשאר לשבת וצפה בה בעצב כשהיא מסתלקת, ואז המשיך בשאלות שהחל בהן עוד לפני בואה של אהובתו.

— למה היית כל כך מרוחקת, ניאל? למה?… אני דוחה! אבל האם אני מצורע?

בעצם, טבעי להגיע בכוונה מקצועית נחושה כל כך. — אבל האם היה צורך להלום בי ברמז הזה, ב״ותו לא!״?

לא הייתי מתנפל עלייך, ובוודאי שלא אונס אותך! וחוץ מזה, פגעת בי כשהוצאת וסחטת מן המפגש הזה כל רגש אנושי; את, שנעשית פתאום סטואית ובלתי־משתנה.

בנאום הקצר שלך המעַטת בערכה של האהבה שכבר חשתי כלפייך! מטרות ההתנהגות שלך — שתוכננו בבירור ואומצו בכוונה כדי לצנן את התלהבותי העתידית — מתבטלות מעצמן. ראיתי אותך שוב. הרחתי שוב את הבושם שכמו רוח יוני רכה הכתיר את גופך. אראה אותך שוב, ואת תכסי את חלומותיי ברשמים רכים, בניחוח הזה שבנשמתי בוגד בך.

הזיכרון הזה, שנשתה `on the rocks`, עם יותר מדי קרח, אינו מבשר טובות לזיכרונות הבאים. ההווה האילם נמחק לטובת עבר פטפטן. הקור של ניאל פגע בו בעוצמה שלא שיער.

במראה של זומבי, החלומופת נוטל טוש שהדייר הנוכחי השאיר על אחד משולחנות הצד המשתלבים שלו. הקטן ביותר. — לאחר ששכח לחלוטין שהדירה כבר אינה שלו, הוא מצייר שני קווים שחורים עבים על קיר פנוי בסלון. שני קווים אנכיים, שני סימנים המייצגים יומיים של המתנה. יומיים אינסופיים בלי לראות את ניאל. אסיר אהבתו, טובע במערבולת הפנטזיות שלו, הוא רואה כעת דמות של מכשפה בעור של פיה מקשטת את תא זיכרונותיו, כמו תא כלא שמכוסה כולו ב־`centerfold` יחיד ומוגדל.

החלומופת עומד לצייר קו נוסף, כאשר הוא חושב על היום השלישי…!

דמיאן מאריך בתוך הקפה הרביעי את העונג מן הלגימה הראשונה של הבוקר, ואז מקבל ביקור בלתי־צפוי. משתפת הפעולה יוצאת הדופן שלו מגיעה עם ה״מאסטר־שף״, שפותח מיד בשיחה.

— הנה האמן!… אני מחזיר לך את האנתולוגיה הזאת על הומור שהשאלת לי. נהניתי מאוד!… במיוחד מהפרק על הומור שחור, ליתר דיוק…

לו דיבר, תיאר, התפקע מצחוק וריסס מעט רוק לכל עבר.

צורת הניתוח הספרותי?… דמיאן לא ידע. — הנושא שהיה יקר ללבו עמד מולו. ניאל שוב זהרה.

מסביב?… כמעט ריק מוחלט. קולו של הטבח עבר כיבוי מדומה. המציאות נמלטה, סוחבת איתה את הרהיטים! אם המציאות ברחה, החלום נשא פרי. — בלי מילה. מול ניאל, דמיאן הזָה בתוך ראשו.

— אני אוהב את העיניים שלך, ניאל. המבט שלי שוחה בהן. לא!… הוא טובע בהן, נאבק בהן. הן מרוממות אותי ומרמזות בלי מילים על תשוקה אדוקה ומסורה לרוך. אורטוריה! — אני אוהב את השיער המתולתל שלך. בנינוחות, אצבעותיי היו רוקדות בו תמיד, לאט, נעות באותן קשתות, מרפרפות זו בזו במגע הקל של הקרקפת. — אני אוהב את שפתייך, לא דקות ולא בשרניות. הן מתקשרות בחושניות. במנוחה הן מזמינות נשיקה; בתנועה הן מלבות מדורה מסוכנת. מגרות כמו חייך! אילו הגורל העניק לך קיום בתקופת הרנסנס, ההתעוררות האמנותית ההיא הייתה נהדרת ומשמעותית עוד יותר. בולטרפיו היה יודע לצייר את ההשתקפות האינטימית ביותר של נשמתך. אבל איזה עינוי אכזרי היה עובר המאסטר לאונרדו דה וינצ׳י בזעמו על חוסר יכולתו לשחזר את החיוך שלך.

רחוק יותר בתוך המאות…! חן וכוח השראה באבן, אלגנטיות וסגנון בנפחים, איזון ונאמנות — אלה היעדים שהיה מציב לעצמו הפסל היווני האגדי פיגמליון מול הדוגמנית שהיית יכולה להיות…

הם היו שם, זה מול זו…; הוא ראה אותה מחייכת, היא הרגישה אותו נוסע. משועשעת מהתנהגותו המעריצה של דמיאן, היא לא אמרה דבר והניחה לו להתבונן בה.

פתאום נשברה ההזיה הצלולה לאלף רסיסים. לו, שנפגע מכך שהחולם — שלא בכוונה — השאיר אותו מחוץ לבועה, הרים את קולו בפרידה ואז לקח את ניאל איתו החוצה.

הוא קינא בטבח על תפקידו כשכן מיידי. ההקשר הזה, התפקיד הזה, המזל הזה אפשרו לו להיות בקרבת ניאל מדי יום.

— הם מוציאים אותי מדעתי, כל הגברים האלה שזוכים להתקרב אליה. הם מרתיחים אותי, אלה שמורשים להתקרב עוד יותר ולהריח את גופה, הנבחרים שזוכים, בזכות ניאל, לחדור אל הנשיות הנצחית הארורה הזאת שרודפת אותי וגוזרת את כנפיי.

מוזה! מוזה שמשתיקה את פריחתי כזכר ממזר! אישה פרדוקסלית, קמצנית בתשומת לב ופורייה בהתגלויות, למה להעניק לי מכת ברק שנייה של אהבה?… כדי להבטיח את הערכתי כלפייך? סיכם דמיאן, והעז להדביק מחדש את חלומותיו.

העייפות מתחילה לטמטם את החלומופת. הוא כבר אינו מסוגל לפנות ליומן; החפץ דוחה אותו. הוא אינו מסוגל עוד להביט בתמונה: כשופט חסר אחריות היא דוחה את תביעתו. סבלנותו כלפי האלטר־אגו שלו אזלה — הכפיל שמתחת לעורו, אותו ״הוא״ שממנו הוא פוחד — והוא מבין שבעצם הוא מפחד מעצמו. הוא אינו מסוגל עוד לראות את הדירה שמסנוורת אותו בסצנות ישנות, שחוקות עד אבק מרוב היזכרות. הוא עוצם את עיניו.

כבר כמה שעות המוזיקה שותקת לטובת רעשי הרחוב והרטט של המקרר הישן בדירה.

המשך »