פרק ה׳

הדירה ריקה. איש אינו שם! … טיול קטן כדי למתוח את הזיכרון. עובדים ועובדות, כמו מעגלים משולבים, נענים לקריאת פת הלחם. בגלי ה־A.M. זו שעתם של השדרנים העצבניים. זו גם השעה שבה העם הקולומביאני, בין השאר, מנוצל עד תום. אבל הנזק כבר נעשה. כבר לא חושבים על כך; מהרהרים בזה תוך כדי טעימה…

במוחו של החלומופת, הכול הוא עילה להערה. הוא מתקדם, פונה שמאלה או ימינה, לפי גחמות הרמזורים. הוא משוטט. אחד משרוכי נעליו נפתח. בלי לקטוע את חוט מחשבותיו, דמיאן מתכופף, קושר אותו מחדש מתוך הרגל וממשיך ללכת. אחר כך המתח בו גובר, כי ההמון מתעבה. אבל הוא אינו נבהל; הוא מחפש ניצוץ.

מזווית העין הוא בוחן מבטים. הוא בורר את העיניים הכחולות של האחרים ומכוון את חיפושו המטריד אל נשים הגבוהות ממנו… בהרבה.

— זהו! סוף־סוף, זו היא! … כמה את יפה! … לא! אל תחצי את הרחוב. בבקשה, חזרי… — נו טוב! ממילא זו לא הייתה ניאל. עדיין לא. עוד אחת, תמיד עוד אחת.

הסיכוי לפגוש אותך ברחוב זעום. הסיכוי לזהות אותך — מפוקפק. — את גרה במונטריאול או בחו״ל? … במה את מעסיקה את זמנך הבוקר? … איך נראים חייך? … את עדיין בחיים? — אי־ודאות מוחלטת. חושך גמור!

אחרי כל שנות הבריחה האלה, מרצון או בכפייה, האם אוכל לזהות אותך אם אראה אותך? … — כמעט בלתי אפשרי! האם אהיה צלול דיי כדי שלא להתעלם מסימני ההזדקנות על פנייך, שכמו צ׳אדור ישאירו רק את עינייך כרמז? הנעורים הלוהטים שנקבעו בתצלום שלך, היחיד שבידי, אינם מערפלים את דעתי עד כדי שאדמיין תצלום ״מנעיר״.

אי־אפשר להפריך זאת! ודאי השתנית. אין ספק: זו המסקנה היחידה שיכולה לדחוף אותי אל מראה גופך כפי שהוא באמת. אבל השינויים האלה, המתוחמים בבליית הזמן, אינם בולמים את דחפיי הכמעט מופרזים. אלה שגורמים לי לגלות בכל אישה פרט כלשהו, זכר לקיומך. לא הוגן כלפיה — אך צודק בעיני חלומותיי.

ובכל זאת, עליי להימנע מלאסוף גלים אבודים מפה ומשם! לשכוח אותך הוא בראש סדר העדיפויות. האם לא הבטחתי לעצמי זאת בתחילת יום הניתוח העצמי הזה? … עליי להישאר רגוע. לחשוב על משהו אחר.

… אני צריך לקנות זוג נעליים חדש. מחר? … ג׳ינס…

מהו הבושם הזה שאני נושם? … ניאל! … לא. — שם, רחוק יותר, הצללית ההיא! … שם, המבט הזה! … מאחוריי, הקול הרך הזה? … לא! … מימיני, אני מרגיש אותה. אני כמעט יכול לגעת בה. מאין באות הסירנות האלה המחקות את שירת המוזה שלי? … מה הטעם, אלה תמיד האחרות, אלה הדומות לה… ניאל! … זה אני!

לעזאזל! … בובת ראווה מפיברגלס. Rootstein! … מהר, שאחזור הביתה לפני שאתחיל לנשק חלונות ראווה!

חריקה יבשה. צליל פתיחת המנעול זהה לצליל שמפיקה תשוקתו. הוא מנסה לחקות את צעדיה הקלים של זו שטורדת את מחשבותיו במדרגות. דבר לא עוזר! כושר הזיכרון שלו כושל. הוא אינו הולך אל חדרו הישן כדי לבכות שם. הוא שונה מדי מכפי שהיה, וחונק את הזיכרון. הוא נעצר במטבח, המבולגן כרגיל, ופותח את הדלת האחורית כדי לאוורר היטב את המאורה החונקת. יותר מדי צער, יותר מדי בחילות מרחפים באוויר. כשהרוח חותכת את הדימויים שכבר לעס שוב ושוב, הוא חוזר לסלון ונשכב על הספה הישנה, הלחה מזיעה ומייסורים מדומים.

פתאום, רגיש לזיכרון המילים הכתובות, הוא סוגר את יומנו. ובכל זאת אינו מוותר על רצונו לפענח את מקור הבלבול. לתצלומה של ״אהובתו־המרה״ יש עליו כוח משיכה מפתיע, בלתי מוסבר כהיפנוזה. הוא משקיע במתיקות את מבטו בחנקת הכסף, ושב להתחבר אל רכושו האורפי הקודר.

— תצלום ארור! … האם השתגעתי עד כדי הערצת פרצוף על תעודת זהות פשוטה של סטודנטית באוניברסיטה? האם מסמך הזיהוי הזה שנמצא במקרה הוא המתנה היחידה של המקרה? רעל שברוס מסר לי תוך כדי לעג, משוכנע שיעשה אותי מאושר. בקלות הדעת שלו, הוא הבטיח לי שהפריט, שתוקפו עומד לפוג, אינו נחוץ עוד לניאל. מתנת מלכודת שחובשת את פצעיי ואז מזהמת אותם מחדש במחזור נצחי! האם הדימוי הזה, המשוטט כעת בנשמתי, בגיהינום שהודלק בידי תקוות שווא ושפרץ פעם בלב חלומותיי, הוא המזור היחיד לעונשי? … מתי תבוא הגאולה? … באילו נסיבות אראה אותך שוב, מוזה? … אם בכלל? …

Kein Spiel! … בלי משחק! … No game! —

Aber ein Gebet! … אלא תפילה! … But a prayer!

— אתה, בורא ומעצב נשמתי! שמע את התפילה הזאת שאני אומר לך באותה עוצמת רגש שמעורר בי הקונצ׳רטו השני לפסנתר ולתזמורת של רחמנינוב. מילים ותווים: בכל אחד מהם מתבטאים חרטה וייסור. אך התפילה בשלמותה מתחננת לנדיבותך.

הענק את סליחתך לכוונה הפשוטה הזאת לגזול את תהילתו של Kristos, גם אם גרמתי למוחמד, לבודהה ולשאר הטוענים לכתר לרעוד בלימבו, בנירוונה או בוולהאלה. רק לפרק זמן קצר האמנתי שאני מבורך בכוונותיך.

אני מבקש שתמחול לי גם אם התפלשתי בהערצה תאוותנית לקימוריה המושלמים של השחקנית הבלונדינית, ונהניתי כשד מחילולי קודש בעלי ניחוח נקרופילי.

החטאים האלה, חמורים ככל שיהיו, אינם מספיקים כדי שאקבל את העונש הסגפני, הבלתי אנושי הזה! … איך אפשר להשלים עם כך שאינני הנבחר, מלך לבה של ניאל?

אם לא, הכריח אותי ללכת בראש מורכן כחולם מודח, כדי להימנע מן העיניים הכחולות על רקע השמים. אותם מבטי תכלת החודרים לנשמתי ומעוררים אותה לרטוט ברוך עד לאפותאוזה של הלכי רוחי החלומיים.

גרש את המפגשים המטרידים בני שבריר השנייה, המבלבלים את המציאות בתוך מקלט הספק! אני נאלץ להודות שאי־אפשר לכפות אהבה, שאפשר רק לרמוז לה… מדוע בחרת דווקא בניאל כדי להוכיח לי זאת? האם לא היה עדיף לבחור מישהי אחרת, כדי שיכאב לי פחות? …

אמן!

רגע של הפוגה. נשימה אפסית ו… חלל רגעי. בתרגום מוזיקלי: הפסקות שלמות, הפסקות רבע וחצאי־הפסקות על חמשה בתולית כהשראה שאין לגעת בה. הבלבול מבקש להשתלט כליל על כרונולוגיית האירועים. הדימוי משתתף בשחזור הזיכרונות, וממקם במדויק במרחב־זמן את המקום שבו הטוב והרע הסתתרו. כרטיס הזיהוי נעשה מעין יומן, מדויק ומפורט יותר, כדפים מאוירים. תמונה שווה אלף מכאובים… סביב החלומופת הכול משתנה. הקירות חוזרים לאותם צבעים, לאותם קישוטים של השנים שבהן נולדה ההפרעה ובהן ניזונה.

— לעזאזל עם הקומיקס הזה! כמה מטופש לעשות עבודה כזאת במכחול שבקושי גדול ממחט. אני הורס לעצמי את הראייה כאילו אני רוצה לעקור את העיניים מן הארובות.

זה מטורף לחייב את עצמי לשרטט כל קו, לקבוע כל צורה, ללטש את המרקמים בזכוכית מגדלת. הריכוז שהפרויקט דורש גדול מן התוצאה עצמה. לכל עץ יש עלים מוגדרים היטב, ולכל עלה עורקים משלו…

…ו… הצעדים האלה למעלה, שמודיעים לי שניאל נמצאת שם, מסיחים אותי בקלות רבה כל כך…

הופ! כמו שאומרים! — לשכוח הכול, לחשוב רק על דבר אחד, להתרכז. להתעלם מכל אושר, מתוק ככל שיהיה. שום דבר לא יסיט אותך מן היעד התרבותי שלך, דמיאן! לא המילה הקטנה ביותר, לא הצעד הקטן ביותר, לא ה…

אוי לעזאזל! איך אוכל לכוון את מחשבותיי אל המשטח הלבן הזה, המוכתם מעט בדיו? … הפרופסור אצל ניאל והוא מזיין אותה…!

הייתי מוכר את נשמתי שלוש פעמים כדי להחליף אותו. להחזיק את ניאל בזרועותיי… ללטף בעדינות ובחיבה את תכשיטה העדין והרגיש, המסוגל להזדקף.

לסדר! המרץ את עצמך, חולם! מלא את תפקידך כאמן, דמיאן! … הפנה את מחשבותיך בלי מאבק מן הפיתוי המרגש הזה אל רעיון אחר… אבל איזה? … אה, כן! — לשם ההנאה שבתכנון חיי קניתי בשבוע שעבר חצי תריסר עוגיות מזל סיניות. חוכמה מזרחית עטופה במוסר מתוק: ״דרכים פורחות אינן מובילות לתהילה.״ כך נכתב בפתק הקצר שבעוגייה הראשונה שלי. למעשה, שלוש מתוך שש ציטטו את אותו פתגם. לחשוב שיש פתאים שמאמינים בהורוסקופ. לפחות אני יוצא מזה עם דגדוג בבטני, בטנו של בן מזל קשת…

אני חושב על זה…

ניאל הייתה בדרכה לעבודה כשהצעתי לה אחת מן המטעמים האלה. באותו ערב, כשפגשתי אותה במדרגות, הבנתי במהירות מן הקרירות הקלה בהתנהגותה: או שלא אהבה את האמרה, או שלא עיכלה היטב את המאפה האסייתי. אבל העיקרון עצמו לא עניין אותי; רציתי רק לשמוע אותה מצטטת את הפתגם, כדי למתוח עוד קצת את הזמן בחברתה.

חבל על סקרנותי שאינה יודעת שובע. הסירוב שלה חבר לבוז כלפי הרעיון לאחל לי סוף יום נעים. האם פחדה לגלות לי כמה סודות בלי כוונה? … אמרה מוסרנית מדי?

ואני, נדהם כאותה צפרדע המחכה לנשיקה, נשארתי קפוא, יושב על המדרגה האמצעית, ומקרקר ״אני אוהב אותך!״ בלבי עד סוף הערב.

חרא!

ארבע שעות עבודה נהרסו! עוד כתם דיו. תראה, דמיאן: מה שאתה רואה הוא אנחות העונג של ניאל, הקרשנדו הארוטי שלה. האורגזמה שלה היא הדיו שנשפך.

כבר נגמר? מי יורד במדרגות? היא או הוא? זה ג׳ונתן! זה הפרופסור! — אבל אם זו ניאל? … — שוב אותו דחף בלתי נשלט לנצל כל הזדמנות להביט בה. להציץ או לא? … לעזאזל! אני חייב להזין את הליבידו שלי בצורותיה המענגות. ואגביר את ההנאה בכך שאשליך את עצמי אל סיפור שמחוץ לזמן, כאילו העבר וההווה מתמזגים.

אני הייתי פעם ש…? לא, היה היה פעם אני, שהנני… לעזאזל עם נוסחת הפתיחה הנצחית הזאת, הסיפור כבר התחיל… מישהו מגיע…!

…וכך היה לדמיאן די זמן להתמקם ליד החלון כדי ליצור רושם שכבר התבטל שם קודם. כאילו במקרה, מזמזם, הוא היה משוכנע שאין לו שום כישרון למשחק, אבל יש לו כישרון לשקר.

— בול! מישהו נכנס מתחת לשער. אבל מי חוצה את המעבר הזה שמנקז את הדי החצר אל הרחוב? … Shit! זה רק הג׳יגולו הפדגוגי הזה… חרא! הוא ראה אותי! …

— היי דמיאן! מה נשמע? אז אנחנו מסתכלים על הנשים השמנות של השכונה מטיילות על המדרכה? …

— אני…! רק נחתי בין שתי משיכות מכחול. אני יוצר קומיקס ו…

— טוב! — אה! אם כבר אני כאן, יש לי בשורה חשובה לספר לך. אני מעביר את משכני. אני הולך לגור במקום אחר עם ארוסתי. אנחנו מתחתנים בחודש הבא!

לבו של דמיאן נאבק, כאילו דוחף לאחור את כל הדם שצריך לטהר. המוזה תלך להעשיר את חייו של הבחור הטרנדי; והוא ייאלץ לשים קץ לעונג הנעים שבהתבוננות ביפהפייה שלו. ניאל תעזוב את חלומותיו.

— ארוסתי מגיעה. אוי! חרא! … מה אגיד לה?

— מה קרה, פרופסור?

— הרגע ראיתי את המכונית של החברה שלי פונה לרחוב. אני בצרות! … היה לי איתה מפגש ושכחתי להגיע! — תעזור לי, דמיאן! אם היא תשאל למה אני כאן, תגיד לה שבאתי לבקר אותך!

— זאת הארוסה שלו! … אז זו לא ניאל? לחש דמיאן כוונטרילוקוויסט שאיבד לפתע את קולו.

באופן הזוי, הבעל לעתיד עמד לנצל את שותפותו של דמיאן כדי להסוות מעשה כמעט נואף. כדי להציל את המראית, הוא קיבל את פני ארוסתו היפה ומיהר לחטוף ממנה נשיקה משככת־אשמה, משוכנע שהוא היחיד היודע את מניע ההונאה.

— דמיאן! זו דומיניק, ארוסתי.

חשדנית, היא מיהרה לחקור את ג׳ונתן, שהזיע דם ומים כדי להסתיר את ניחוחה של ניאל שעדיין דבק בעורו.

— איך זה שאתה עדיין כאן? לא היית אמור לפגוש אותי אצל המעבד לפני חצי שעה?

— תסלחי לי, יקירתי. עצרתי אצל האמן כדי לספר לו על החתונה הקרובה שלנו. — ודמיאן התעקש להראות לי כמה מעבודותיו. הוא מאייר טוב. תארי לך, כרגע הוא עובד על קומיקס. ניהלנו שיחה ארוכה על כמה היבטים של העלילה. זה היה כל כך מעניין ששכחתי להסתכל בשעה. את סולחת לי? … נכון שזה נכון, דמיאן? …

— בהחלט…! הוא…! דיברנו ארוכות על הנושא… זה רעיון די יוצא דופן. אילו הייתה לי הזדמנות, דומיניק, הייתי מספר לך עליו, אבל… אני חייב לעבוד.

משוכנע בחפותו שלו, הפרופסור נפרד מן האמן והזמין את אהובתו לבוא איתו במכונית. דמיאן, מצדו, שמח לגלות שהמוזה הלוהטת והוולקנית שלו לא תיעלם מטווח ראייתו. יתר על כן, הוא לא ראה בעצמו אשם כלל, ולא חש כל אשמה על שהיה שותף שלא מרצונו לצביעותו של רווק המתמסר לפריצותיו האחרונות.

וקריק, קראק, קרוק… הסיפור עוד לא נגמר; צריך להמשיך. המפלצת הלכה, הפיה חזרה למיטתה וישנה על חלומותיה, במקום שבו היא מושיטה אליי את זרועותיה.

שעון דיגיטלי שהשתגע מקרן שמש מראה שמונה שעות ושמונים ושמונה דקות. ובכל זאת, זה אמצע הבוקר, לא סוף העולם. הזמן המעוות מבלבל את החלומופת, שרואה את זיכרונותיו מתפתחים בהילוך איטי. היסוס חודר אל המהלך: לבחור בהיעדר מוזיקה או בליווי צלילי כציר לשחרור. היומן מראה, בשעון הזיכרונות, עשרים ושמונה ימים מאוחר יותר.

(״היום, 9 באוגוסט

— ייסורים מתוקים הנעים פה ושם, גבוה ממחשבותיי, ממש מעליי. אני אוהב לשמוע אתכם ולהפתיע אתכם כשאתם נוחתים בחתוליות כזאת על רצפת העץ. אני חולם לעסות אתכם בדיוק במידת הכוח והליטוף הדרושה לכם. לשפשף אתכם בקפידה, משוכנע שבפעם הבאה שאקשיב תשירו לי, בארפג׳יו של סול, את הכרת תודתכם האוהבת.

אני מתענג על רגעי הווידוי האלה, על סיפורי הרפתקאותיה הרגליות של ניאל. אני מתנדנד בעצלתיים, שרוע על הספה שלי, דרוך לכל תנועה עדינה, לכל תנועה רהוטה; עיניים עצומות, מחכה שרגליה יתחננו בפניי ללכת למצוא את מי שמעטרת אותן.״)

— ניצלתי את נוכחותה של המוזה שלי כדי לדלות השראה. ההזדמנויות האלה לא התבטאו ביצירת עבודות או במחקרים אמנותיים, אפילו מפוזרים, אלא בהעמקת החלומות. התמימות שבהרוויית צימאוני, כמו דרך שורשים, מחייה של ניאל.

עד. — ההעתק המצופה פלסטיק, כרטיס הזיהוי שחושף דילמה. ***

המשך »