פרק י״ח — אפילוג

הגשם חדל לרדת בעוצמה, אך עדיין נשם במרזבים, בעלים הנמוכים של הפארק ובסדקי המדרכה. רחוב השלום המפואר, שנשטף עד העצם, כבר לא נראה כרחוב. הוא דמה לצלקת שחורה וארוכה שנתפרה מחדש בהשתקפויותיהם הרועדות של פנסי הרחוב.

דמיאן נותר יושב בדירה שהתרוקנה מרוחותיה. המזוודה פתוחה לרגליו. האקדח המיותר, עדיין עטוף במגבת. הכול נבחן מחדש. הכול נהפך כמו אדמה חולה. ניאל, מילן, ליזיאן, מרילין, בישון, בני ברוייט, הצעדים במדרגות, הקולות מן הקומה השלישית, השנים האבודות: כל כך הרבה פנים, כל כך הרבה קדחות, כל כך הרבה שברים שלדעתו הצליח סוף סוף להניח לפניו.

הוא נשם בקושי, אבל נשם.

לזה הוא קרא עכשיו ניצחון.

מכת רוח הרימה את החלון שלא נסגר היטב. ניירות רפרפו על השולחן. עיתון הבוקר, שהוחלק מתחת לדלת כמנהג האנונימי של השכונה, נפתח לפתע כמו פה שהיה סגור זמן רב מדי. העמוד הראשון התרומם ואז צנח, פתוח מול עיניו.

דמיאן ד׳ זוהה כנהג פרוע החשוד בגרימת מותו של חסר בית בליל הגשם

אדם חסר בית, שנמצא מת ברחוב מגורים קטן במרכז־דרום העיר, נפגע ככל הנראה ממכונית במהלך הסערה העזה של יום שלישי בערב. לפי הממצאים הראשונים של החקירה, הנהג המשיך בדרכו מבלי להגיש עזרה לקורבן.

עקבות צבע, עדותו של נהג מונית וכן כמה עדויות שנגבו בשכונה אפשרו, ככל הנראה, לחוקרים להתחקות אחר מכונית פורד השייכת לדמיאן ד׳, תושב לשעבר של האזור. בעת ירידת העיתון לדפוס לא הוגש נגדו כתב אישום רשמי. עם זאת, המשטרה אומרת כי זיהתה את הנהג הפרוע החשוד ומבקשת לחקור אותו ללא דיחוי כדי לקבוע את נסיבות האסון במדויק.

הקורבן, גבר כבן חמישים, טרם זוהה רשמית בעת ירידת העיתון לדפוס. עם זאת, הרשויות סבורות כי מדובר בחסר בית שהיה מוכר לבעלי העסקים באזור ונראה לעיתים קרובות סמוך לפארק שלאורך רחוב השלום המפואר.

דמיאן קרא את הכותרת פעם אחת. אחר כך פעמיים. בפעם השלישית חדלו המילים להיות מילים. הן הפכו לחתיכות מתכת מלובנות שמישהו דוחף לאט מתחת לעורו.

ליל הגשם.

הפורד.

המכה העמומה.

הצל ההוא שסירב לראות.

הוא הניח יד על פיו. דבר לא יצא. לא צעקה, לא תפילה, לא קללה. רק נשיפה קצרה, כמעט מתביישת — נשימתו של אדם שהאמת השיגה אותו בלי לרוץ.

— לא… לחש. לא. לא זה.

אבל הזיכרון, ששימש אותו כל הלילה כתיאטרון, בית דין, מזבח וקבר אחים, סירב הפעם לציית לו. הוא לא הסכים עוד לאסתטיקה של הכאב. הוא כפה עליו את היובש האכזרי של העובדה.

הוא נסע לאחור.

הוא פגע.

הוא המשיך.

הוא ראה שוב את הגשם על השמשה הקדמית, את המגבים שהוצפו, את הפנסים הטבועים, את הרחוב שהפך למנהרה של מים שחורים. הוא ראה שוב את פניו שלו במראה האחורית שלא הביט בה. הוא ראה שוב את הצל. או ליתר דיוק, את ההיעדר המכוון של הצל. כי הוא ראה אותו. לא מספיק כדי לדעת. מספיק כדי שלא יוכל עוד לומר שלא ידע דבר.

— טעיתי וראיתי באדם חפץ.

המשפט, פשוט כל כך, עורר בו גועל גדול יותר מכל נאומיו הישנים. כל חייו הפך נשים למוזות, שכנות להתגלויות, שתיקות למסרים, סירובים לגורלות. ועכשיו, ברגע הממשי ביותר בחייו, עשה את ההפך: הוא הפך אדם לדבר.

הוא האמין שבא לכאן כדי לעקור את ניאל מתוכו. לעקור אותה מן השורש. לגרש אותה מזיכרונו כפי שמגרשים קדחת, כפי שמוותרים על אשליה שנעשתה מסוכנת מדי. אבל ככל שניסה למחוק אותה, כך חזרה וקיבלה צורה בדיוק אכזרי.

ניאל כבר לא הייתה רק אישה. היא נעשתה החדר הסודי של נשמתו. קול, בושם, צללית במדרגות, נשימה מעליו — וכל ישותו התהפכה. הוא אהב אותה באהבה בלתי־אפשרית, חסרת מידה, כמעט מפלצתית מרוב בדידות. אהבה שלא ידעה להפוך לבשר, שלא מצאה את מקומה במציאות, ומשום שלא נחייתה, השתנתה לדת פנימית.

הוא אהב אותה עוד לפני שהכיר אותה באמת. זה מה שגזר עליו את דינו. הוא אהב את ההתגלות לפני האדם, את הסימן לפני הפנים, את החלום לפני האישה. הוא אהב את צעדיה מעליו, בתקרה, את השתיקות בדירתה, את המוזיקה שנמלטה מחלונותיה, את הבשמים שירדו במדרגות לפניה. הוא אהב את מה שלא ידעה שהיא נותנת. הוא אהב את מה שמעולם לא הבטיחה לו.

ובכל זאת, גם משהבין זאת, לא היה מסוגל לצמצם אותה לאשליה. ניאל הייתה קיימת. היא נשמה מעליו, הלכה בחצר, דיברה, צחקה, סבלה, חיה. היא לא הייתה אחראית לקתדרלה החולה שבנה סביב שמה. אבל השם הזה תפס בתוך מחשבתו את מקומו של הכול: היופי, האשמה, ההמתנה, החסר, המחילה הבלתי־אפשרית.

הוא אהב אותה כפי שאנשים אבודים אוהבים לפעמים: לא כדי להיות מאושרים, אלא כדי לתת שם לתהום שלהם. הוא אהב אותה נגד עצמו, נגד מילן, נגד מרילין, נגד החיים הרגילים, נגד הזמן. הוא אהב אותה עד שטשטש בין האישה הממשית לבין יצור החלום שפיסל בלילותיו.

הוא אהב אותה גם נגד המוות. אולי זה היה הדבר הנורא ביותר. במשך כל השנים האלה הייתה ניאל ההוכחה המדומיינת לכך שעדיין לא נגמר לגמרי. כל עוד יכול היה לסבול בגללה, כל עוד יכול היה לזמן את פניה, כל עוד יכול היה לפתוח מחדש את הפצע בדיוק של כומר המדליק שוב נר — האמין שהוא עדיין חי. אהבתו לא הייתה רק תשוקה. היא הייתה מערכת ההישרדות האחרונה שלו.

ועכשיו, בסוף המסע הזה, הבין שמעולם לא באמת רצה לשכוח את ניאל. הוא רצה להשתחרר מן הכאב שבאהבתה. הבדל נורא. מפני שהאהבה עצמה נשארה שלמה, קבורה מתחת להריסות, כמו גחלת המסרבת למות.

העיתון רעד בידיו. חסר הבית, הגשם, המכונית, הפגיעה, שמו של הנהג החשוד: כל אלה השתייכו לעולם הממשי. אבל ניאל השתייכה לאותו מרחב רחב ואכזרי יותר שבו חי דמיאן מאז ומעולם. היא הייתה פשעו בלי קורבן גלוי, הנס שלו בלי ישועה, השמים הפרטיים שלו והגיהינום המיוחד לו.

הוא קם. רגליו רעדו. הוא רצה ללכת אל הדלת, אל הרחוב, אל המשטרה, אל כל צורה של תוצאה שתבוא. אבל הדירה החלה להסתובב סביבו. הקירות, שותפיו האילמים של זיכרונותיו, החזירו אליו את הד פיצוליו שלו.

דמיאן נזכר בפיתוי הישן ההוא, אולי עתיק אף מניאל: הפיתוי להתרומם מעל עצמו, להתחפש לסימן, לנבחר, לקורבן מקודש. בלילותיו הנפוחים ביותר מגאווה ומעשן חלם להיות יותר מאדם. לא סתם אמן כושל. לא בעל בורח. לא אב מגושם. לא חולם קטן ופצוע. לא. משהו גדול יותר, מסוכן יותר, אבסורדי יותר.

— האם הכריזמה של כריסטוס, אפילו אנונימי, הייתה מכשפת אותך? שאל פעם את היעדרה של ניאל.

המשפט חזר אליו בדיוק נתעב. הוא חשב אותו, כתב אותו או צייר אותו — לא משנה. הוא היה שלו. שלו היו גם השמות המגוחכים האלה: Petrus Romanus, Kristos Anonymus, נביא צעצוע או אנטיכריסט של חדר שינה. בתוך תעיותיו שאל את עצמו אם עליו להציל מישהו, להפיל את אלוהים, להעניש את השמים, להפרות סמלים, לצבוע מחדש את העולם בצבעי חילול הקודש.

הוא נזכר בציור הקיר. בנתזים האדומים. בחדר שהסריח מצבע. במרילין שהפכה למרים המגדלית, בפרופיל שלו עצמו שהוכתר בטירוף. הוא נזכר במשפט ההוא, שהיה מדויק יותר מכפי שרצה: «אני מודה בנטייה מודעת להתפרקות נפשית.» לא אבחנה מלומדת, אלא קריאתו המגונה של הפיצול; התשוקה החולה לשקוע רחוק מספיק בטירוף כדי לשנות את תפיסת העולם שלו — ומתוך גאווה, את העולם עצמו.

איש אינו מאמין למשוגעים. זה מה שריתק אותו. בתוך הסירוב הכללי הזה מצא חירות מבישה. מאחר שאיש לא לקח אותו ברצינות, יכול היה לדמיין הכול. מאחר שאיש לא הלך אחריו, יכול היה להאמין שהשמים הולכים לפניו. מאחר שאיש לא אהב אותו כפי שדרש, יכול היה להכתיר את עצמו כקדוש מעונה של האהבה.

אבל חסר הבית לא היה סמל.

אדם מת.

שום משפט פנימי, שום נאום הגנה של ליצן, שום בית דין שמימי לא יכלו לזכות אותו. ובכל זאת, מכוח הרגל ישן, עלה בו הפיתוי לזמן את בית המשפט הדמיוני.

— כבודו! גבירותיי ורבותיי חבר המושבעים! הביטו היטב במרשי. האם הוא באמת נראה אשם? השיער שלו, הזקן, העיניים השרופות, העור שהצהיב מן העשן, מראהו של נביא שהודח ממעמדו… האם כל אלה אינם כבר טיעון לאי־אחריות?

הוא קטע את עצמו בצחוק יבש. הצחוק לא נמשך; הוא נחנק בגרונו.

— לא. הפעם לא.

לא יהיה כתב הגנה. לא Kristos Anonymus. לא Petrus Romanus. לא אנטיכריסט עייף, לא ישו סריס, לא ג׳יגולו דיסקרטי של הבשורה, לא מלך עלוב, לא ליצן חצר שניצל בידי אהבת העניים. כל הדמויות האלה, תחפושות האגו האלה, שריונות הדת, קרסו סביבו בקול הרטוב של קרטון ישן.

הוא היה רק דמיאן.

דמיאן שבכה בגשם.

דמיאן שלא הביט לאחור.

דמיאן, שכדי להציל את נשמתו אולי לקח את נשמתו של אדם אחר.

אז הפיצול שאותו חיפש פעם, עורר, כמעט חיזר אחריו, כבר לא נראה לו כדלת לגדולה אלא כסדק רגיל שדרכו אדם נמלט ממעשיו. הוא הבין את הקלות הנתעבת שבה אפשר לומר: אני שניים — זה שפוגע וזה שאינו יודע; זה שאוהב וזה שהורס; זה שחולם וזה שהורג; זה שחושב את עצמו לישו וזה שמפקיר גוף ברחוב.

הוא לא רצה עוד בקלות הזאת.

העיתון החליק מידיו. על העמוד הפתוח נשארה הכותרת קריאה, עצומה, כמעט חיה. הגשם, שחזר להצליף בחלון במשבים, נראה כאילו הוא מנסה לשטוף את הדיו. הוא לא הצליח.

דמיאן כרע, הרים את העיתון והניח אותו על השולחן באיטיות טקסית. הוא ניגש אל המזוודה. האקדח היה שם, חיה קטנה וקרה, עדיין עטופה במגבת. הוא הביט בו זמן רב. הפתרון הישן. החור השחור הנייד. היציאה הקלה המחופשת לטרגדיה.

— למות עכשיו פירושו לשוב ולחלום, אמר.

הוא סגר את המזוודה בלי לגעת בו עוד.

עייפות עצומה נפלה על כתפיו, אבל הפעם לא היה בה שום דבר לירי. זו לא הייתה עייפותו של המשורר הפצוע ולא של המאהב הבלתי־אפשרי. זו הייתה עייפותו העירומה של האדם שיצטרך לתת דין וחשבון. למשטרה. לחיים. למתים. ובעיקר לעצמו, אותו עד חסר פשרות שתמיד הצליח להסיח את דעתו באמצעות תמונות.

הוא לבש את מעילו. בכיס הפנימי נתקלו אצבעותיו בתצלום ישן של ניאל. הוא הוציא אותו והביט בו בלי קדחת. הפנים שרדפו אותו במשך שנים נראו לפתע כשייכות לדת אחרת, לכת פרטית שזה עתה כפר בעיקריה.

היא לא הייתה אחראית.

היא לא הצילה אותו.

היא לא גרמה לאובדנו.

היא חיה.

זה הספיק.

— מה נשאר ממך? שאל את התצלום.

דבר לא ענה. והשתיקה הזאת, בפעם הראשונה, לא הייתה אכזרית.

הוא היה רוצה לבקש ממנה סליחה. לא מפני שאהב אותה — לאהוב, אפילו רע, אינו תמיד פשע — אלא מפני שכלא אותה בתוך הזייתו. הוא הפך אותה למקדש, לפצע, להוכחה, לגזר דין. כמעט מעולם לא הרשה לה להיות פשוט אישה, עם ימיה הרגילים, אדישותה, חולשותיה, תשוקותיה שלא ידע עליהן דבר.

— חלמתי אותך יותר מדי, לחש.

המשפט הזה נראה לו אמיתי יותר מכל האחרים. הוא לא אהב את ניאל יותר מדי. הוא חלם אותה יותר מדי. ובשפע החלום הזה איבד את מידת המציאות. הוא בלבל אהבה עם פולחן, המתנה עם נאמנות, סבל עם עומק. הוא האמין שעוצמה מקנה זכויות. היא לא הקנתה שום זכות.

הוא הניח את התצלום על העיתון, מתחת לכותרת. האהבה הישנה והפשע החדש נגעו זה בזה מבלי להבין זה את זה.

אחר כך הלך אל גרם המדרגות.

כל צעד עלה לו במאמץ. המסדרון נמתח לפניו. המעקה התפתל באפלולית. בראש המדרגות עצר דמיאן. מדרגות העץ השחוק ירדו לפניו, אפלות, צרות, כמעט נוזליות.

הוא הניח יד על המעקה.

— אני הולך, אמר.

אל מי דיבר? אל חסר הבית? אל ניאל? אל הילד שהיה? אל הכריסטוס האנונימי שממנו נפרד סוף סוף? הוא לא ידע.

בחילה אלימה עלתה בגרונו. המישורת נטתה. הקירות התקרבו. המדרגה הראשונה נעלמה מעיניו.

דמיאן ניסה להיאחז. הוא לא הבחין שאחד השרוכים שלו השתחרר.

כאשר ניסה להושיט את הרגל קדימה, השרוך המשתרך נלכד מתחת לנעל האחרת. תנועתו נעצרה בבת אחת. כף רגלו החטיאה את המדרך.

הוא נפל.

כתפו פגעה בקיר. ידו אחזה באוויר. גולגולתו פגעה במדרגה, ואז בעוד אחת, לפני שהתנפצה בתחתית גרם המדרגות בקול עמום.

אחר כך — כלום.

בחוץ, השמים החלו שוב להמטיר גשם.

--------------- סוף ---------------

התחלה »