פרק ט״ו
מארב בתוך לוח הזמנים של עצמו! מופתע מכך שעליו לבחור בין מוות להישרדות, בין קריסה פנימה לצמיחה, הוא המעיט בהערכת ממדי האתגר. — אין נפטרים מן האהבה, גם לאחר היריון לא־מודע המכרסם בו כסרטן במשך יותר מעשור. אין משליכים מעלינו את הזרע הזה של אלוהים, את תמציתו הקוסמית; מפרים אותו, משנים אותו לטוב או לרע, מזככים אותו או משפילים אותו.
שמונה־עשרה שעות! הוא ישן שמונה־עשרה שעות! … שום דבר לא נגמר!
זועם על עצמו, הוא מתפלפל עם הזמן, שלא הואיל להרכין ראש ולהירדם יחד איתו. התפרצות הכעס הבלתי־מוצדקת הזאת, הזעם שאין לו שם, מלבים בו את תחושת הכישלון. יום שלם ברח. ואף יותר מזה, אם יחליט להתחיל מחדש. ארבעים ושתיים שעות התאדו. הכול בגלל השינה הראויה אך הבלתי־רצויה הזאת.
הוא מתעשת. הרי שילם מראש על ארבעה ימי שכירות במקום הזה, השופך בשפע את דמותה ואת קולה של ניאל. הפעם הוא מעניק לעצמו ארכה בלתי־מוגבלת. הארכת ההתבוננות הפנימית תיעשה בלי לחץ השעון המודד את כיבושו מחדש של עצמו.
החלומופת מרשה לעצמו ניסיון שני להשתחרר מן הנטל שעוד חוסם אותו, מן ההמולה שאינה מניחה לרגשנותו להבשיל. הוא מתרכז בסקירה שכבר הסתיימה, בזיכרונות שחיטט בהם אתמול, ושב אליהם מן ההתחלה. באופן ממצה? … לא, בקיצור, כמו הנושאים המרכיבים את הפתיחה של אופרות מסוימות.
— … הצללים שלנו מברכים זה את זה. פגישה או התנגשות? — ההיפנוזה הרגעית ההיא בחגיגת השכונה, מכת הברק ההדדית של האהבה שבכל זאת סדקה רק לב אחד, את שלי. טעות בזיהוי? קופידון היה שיכור? — הגירושים ממילן, המלאך הראשון בחיי… מהלך בלתי־הפיך שנוכחותה של ניאל האיצה? — ההצעה הגסה וחסרת הטעם לשכב עם השכנה שלי… יומרה! — התחבולות של ברוס, לו וקרלוס. מתוכננות מראש באכזריות? … — ההוראה ליירט את הדואר… התחבולה הגרועה מכולן! האסטרטגיה הצורבת ביותר! אבל מי, בעצם, תכנן אותה? — שיתוף הפעולה בתסריט, שנהרס בשל חוסר הסבלנות שלי, וניסיון הפיוס הפוגעני ההוא ביום סנט־קתרין, באמצעות נדיבות תפלה של ציור שחור־לבן עלוב. שני עלבונות רצופים במקום הצעת נישואים! — משחק המחבואים של ניאל כדי להתחמק ממני. אי־נוחות שבורחת מן הכאב? — המסרים החד־כיווניים, בסטריאו. תשובה אחת! … פֶרֶה: « … avec le temps… » — הרפתקאות החורף של האת המוסווית המשעשעת. הלצה! משחק מילים בלי הד? — שובו של ג׳ונתן! … מלכודת? — החלום הארוטי. « wet dream » מפורק… שתי ישויות חיים חדשות שנכחדו!
תקוע ברצף האחרון הזה, החולם החולה סבור שעד כה הסיבות האפשריות לאומללותו אינן נראות, כמעט אינן מורגשות בזיכרונותיו. תשומת הלב הטובה, העדינות הלא־מודעת או המכוונת של המוזה כלפיו, הן שלכדו אותו. מתיקותה של ניאל, נדירה מכדי שלא לאסוף אותה, חטפה את לבו עתיר הדמיון.
הדלתות והתריסים סגורים. בחוץ השמש שוקעת כאילו בפעם השנייה באותו יום. החלומופת נפתח שוב עד הנשמה, כמו דפי יומנו. גם התצלום השחוק של ניאל שב לחיים. שני החפצים מתחברים כידידים כדי לתמוך בחולם מול שובה של טראומה שחווה ביום האחרון של ינואר…
— הוא משוגע! … אני אומרת לכם שהוא משוגע! ההאשמה הקשה הזאת חצתה את כל המחיצות, בלי להעניק חסינות אפילו ללבו של החולם.
— אני… מה? גמגם דמיאן בעודו ממשיך להחליק את פני פסל החזה כדי להדגיש את ברקם: הנגיעות האחרונות בעיצוב.
— משוגע! משוגע! קולה של ניאל נעשה חד וחומצי יותר ויותר.
העובדה שמוזתו הצביעה על טירופו לא הייתה בלתי־נעימה בעיניו: היא התעניינה בו. אבל היא השמיעה את כתב האישום הכבד הזה אצל בני ברוייט. שם! … את זה לא אהב, והמטח הצווחני של ההאשמות סיקרן אותו, הפתיע אותו והדאיג אותו; מעתה היא צירפה אנשים אחרים לשאלת חוסר האיזון האפשרי שלו.
דמיאן ראה במסקנה המטלטלת הזאת של ניאל הוכחה ברורה לקנוניה בינה לבין בעלי הבית. הוא תהה מה היה המניע האמיתי של ה־« dolce » שלו להשמיץ אותו אצל האנשים הערמומיים האלה, שיכלו בכל רגע להתהפך נגדה כפי שהתנכלו לו.
המתקפה המילולית הזאת לא דעכה כשעזבה את דירת בעלי הבית־שותפיה; היא הסתיימה רק בטריקת דלתה. קדמה לרעש הזה חזרה מודגשת על אמונתה, שאותה הטיחה בחלל הריק המסתתר מאחורי וילונות ללא צללית… ללא תנועה מסגירה.
בחדרו הוא פסע הלוך ושוב כדי להירגע. הוא לא העז לצאת מן הבית. לצאת לשאוף אוויר, אם כדי להסיח את דעתו ואם כדי לצנן את החום העולה בו, נראה לו לא הגיוני ומסוכן. הוא חשש להיתקל בבני משפחת ברוייט, או בלו ובקרלוס, או במיה, או אפילו… בה! כי אז אילו תגובות הדדיות יתפוצצו בפני כל אחד מהם? …
הוא ידע שהוא פחדן, ולכן החליט להישאר כזה « ad vitam aeternam ». מודאג עד כדי שכחה לאכול, הוא התמקם בנוחות בתוך פחדנותו האהובה, לא בלי להרגיש אשם.
— מה שהייתי רוצה לומר לכולם, אפילו לניאל, הוא בדיוק מה שאני חושב. כן, בהחלט! — הנה! … הייתי מגיע לפניה, כתפיים מורמות וחזה נפוח, ואז הייתי אומר לה ששמעתי אותה קוראת לי משוגע יותר מפעם אחת! … אחר כך הייתי אומר לה… שהיא צודקת, כי אני אוהב אותה כמו משוגע. בטמטום מוחלט!
המונולוג נטול ההד נקטע לפתע בנקישות קטנות ורצופות על הדלת האחורית. הדלת לחצר, דלת המילוט שכמעט נעשתה דלת הצלה… בעל הבית התעקש להודיע על נוכחותו. דמיאן פתח לו לפני שישחק את פרקי אצבעותיו.
— היי, דמיאן! … באתי לראות מה קורה. הבחורה מלמעלה — בלי להזכיר את ניאל, מטעמי זהירות — יצאה מאצלנו רותחת מזעם! … היא אמרה שאתה משוגע… זה באמת נכון, הא? אמר בעודו מעלה על עצמות לחייו חיוך ערמומי וקצר.
לאחר שנפגע מן הקביעה המוחצת של ניאל ואחר כך הוכה בהפתעה מן הביקור הלא־רצוי של אבא ברוייט, דמיאן נותר אילם. מכונס בעצמו, הוא חדל להתבוסס בפחדנותו רק לזמן שנדרש כדי להשיב מעט סדר לשכלו.
— אני… לא… משוגע, מר ברוייט! … ואני מודה שאני יכול להיראות לכם כך. אילו הייתם במקומי, איך הייתם נוהגים אם היו מנסים לסדר אתכם ולכפות עליכם להאמין לשקרים, או גרוע מזה…? … מה הייתם עושים אילו גנבו לכם מכתבים שכתבתם? … אילו חטפו אותם… מול העיניים שלכם? … ואם היא הייתה המשוגעת? … ואם זו הייתה היא, מה הייתם עושים? …
דמיאן קיווה להדהים את בעל הבית, האיש הזקן שאולי היה מסוגל בעצמו לבצע את הגניבה. אבל ערמומיותו וניסיונו של האחרון הפכו את חששו של האמן והחזירו כלפיו את החשדות שמהם ניסה להשתחרר.
— בדיוק! לבחורה מלמעלה יש בעיית אינסטלציה. הכיור שלה דולף, ככה היא אמרה לי. אני אלך לסדר את זה, ואז… אראה אם היא משוגעת. בסדר? … יאללה, ביי!
נועז להמשיך בחקירתו למרות המטלה הלא־נעימה… להתענג במבטו על קווי המתאר ההרמוניים של שתי האחיות, הזכר הזקן, אינסטלטור מכורח המציאות וחוקר ראשי כברירת מחדל, מיהר לצלצל בקומה השלישית. אף שלא הצליח לשכנע את עצמו בשיגעונו של הדייר שלו, הוא היה מרוצה מכך שטלטל את שבריריותו ואת חירותו המצומצמת ממילא של החולם. נוסף על כך, מן השיחה הסיק שאמן אולי אינו יצור נורמלי.
הבדידות הרגילה בדירתו נטשה אותו. ניאל פלשה אל מעט המרחב והעצמאות שעוד נותרו לו. הוא קיווה למבט מתעניין מצד מוזתו, אך העניין שעורר קיבל מרקם חריף. לאחר שסולק מכל עדינות מצדה, לא ציפה אלא לראות חצים נוספים מופנים אליו, מנקבים את גאוותו ומבקעים את נשמתו, אפילו בעודו נסוג אל תוך דירתו.
בודד במטבחו, הוא שמע פחות את אבא ברוייט סותם צינורות ויותר את הזיותיו ואת התרברבויותיו. לאחר שכבר חווה בעצמו את שיטת החקירה של בעלי הבית, חיכה רק לכך שהאינסטלטור התורן יתחיל לאסוף את ה״דליפות״ שניאל תסכים לשחרר… קפוא כמעמד פסל, החולם לא התעייף מלחכות כדי לשמוע.
— הנה! … כבר עשרים דקות שהוא שם עם הצנרת…! מתקן את הדליפה ומדבר כדי לא לומר כלום. כמו שאני מכיר אותו, בדרך כלל הוא כבר היה אמור להגיע לנושא. — אלא אם כן צצה בו פתאום טיפת חוכמה ומייעצת לו לדלג על זה. לתת לגחלים להלבין במקום לשפוך שמן על האש. — אני שומע את הכלים חוזרים ברעש לארגז המתכת.
כמעט בלתי־נשמעים, מפני שנבלעו למחצה ברעש הסידור הרשלני, דבריו של הפלייבוי הזקן הגיעו לאוזניו של דמיאן בשברים.
— … אמר… לא משוגע… את… משוגעת!
— מה! … הוא מעז לומר שאני משוגעת! האפס הזה העז…! אני שונאת אותו! אני שונאת אותו! אבל הוא משוגע! הוא משוגע!
ההתפרצות המוצדקת הזאת התאימה לקצב נקישות עקביה של ניאל על הרצפה. בעוצמה מתמשכת, השנאה המוצהרת הזאת, שנרקעה ברגליים, חדרה לתודעת החולם עד שורשי האשמה. חוסר התנועה של דמיאן, שהיה תחילה מרצון, קיבל צורה של שיתוק. רגליו נרדמו עד לגירוד, בטנו נמתחה, וחזהו נותר אילם מכל נשימה. רק תנועה אחת עוד הייתה אפשרית: ללחוץ את ידיו בכוח על אוזניו כדי לדמות חירשות. על גבי הדממה המלאכותית הזאת התפוצצו, אנחה אחר אנחה, הדמעות שזרמו במסלולן המוכר, כנהר שנחצב על פניו בידי הייסורים שניאל והמחנה שלה כבר העמיסו עליו.
לא נותר לו כוח אלא לבדוק אם שם למעלה חזרה הנורמליות.
מוסתר מאחורי הווילונות הפרחוניים של המטבח, שאותם השאיר סגורים כל היום, התפשט והניח לבגדיו ליפול במקום שבו קפא, כאילו נכלא לזמן הדרוש לשנאתה של ניאל להתקרב אליו.
עירום וחסר עניין בחיים, הוא הסתובב על צירו והרים את ראשו אל התקרה, שהפכה להשתקפות היחידה של מוזתו. נשימתו קצרה, גרונו חנוק וקולו עמום בקשריות, הוא פירש בדרך משונה את האמת שחש. אמיתי, היה בו־זמנית שחקן, מחבר ונושא.
— ניאל! … הו, ניאל! הורידי את עינייך אליי, עירום כתולעת. הגוף שלי כמו הנשמה שלי. הביטי באישון הריק הזה…, בקרנית שהתייבשה לא מן הדמעות אלא מהיעדר האור. את הזוהר הזה גזלת ממני כששיבצת אותי בתוך האין, כשנחבאת, כשברחת כדי שלא אוכל עוד להפתיע את היופי, את הפיגמנט הכחול של עינייך. העיניים האלה שנתנו לי טעם של דיו…
ניאל! … הו, ניאל! אל תקללי אותי! אל תאחלי לי להישרף בגיהינום. כי בדמעותיי אטריד אפילו את השטן עצמו. אנחותיי ותלונותיי יוקיעו את היעדר מבטך. ייאושי גדול עד כדי כך שהוא יתחרט על היותו אדון הצד ההפוך של עדן; צערי עצום עד כדי כך שהוא עצמו יהפוך לארור, לשעיר לעזאזל של הרעה הנוראה ביותר שתוכלי לאחל לי: הליטוף הנצחי של עינייך.
חולשה פתאומית. כשנפל על ברכיו, דמיאן לא חש במכת פיקות הברכיים על רצפת העץ הקשה, מפני שכל מעגלי מערכת העצבים שלו עסקו בדקירת הכאב הפנימי ובהשלכת חדותו אל חלומות העתיד.
בעוד שבקומה השלישית החבורה אכלה ארוחת ערב, מצביעה על פגמים חדשים ומשרטטת סלסולים מרושעים סביב שיגעונו וטירופו של החולם, של אותו תמהוני מלמטה, הוא זחל בקושי אל מיטתו.
כמו הציפורים ב״אצבעוני״ שאכלו את פירורי הלחם שנזרעו כדי לסמן לו את הדרך חזרה, האוויר בלע את הדמעות וייבש אותן.
החתולה שלו באה להתחכך בו, מאמינה בתמימותה שהוא רוצה לשחק. אחר כך, כאילו דאגה לו, בקעה מפיה יללה חרישית ורכה, נחמה שהדגישה את קיומה של ידידות גדולה. היא עקבה אחריו עד שמצא מקלט במיטתו, ושם ריסן את תדהמתו בלחיצה חזקה על הכר, שנרטב במהירות מן הדמעות.
באופן חסר היגיון הזכיר לו הגורל שאם אלוהים הוא מנגנון החיים, הרי הוא עצמו הדינמיות הבלתי־מתיישבת שלהם. כשהשתטח על חרטותיו, ליטש את רעיון המסקנה לנפילתו: לברוח מן הכישלון. ובכל זאת, כאילו היה מבודד במדבר ונידון לעינוי טנטלוס, הוא דמיין מיראז׳ אחר מיראז׳, שנייה אחר שנייה, מחשבה, חלום או נווה מדבר שיאפשרו לו להרוות את צימאונו הבלתי־כבה למוזה שלו.
מולחם למיטתו מרוב תשישות, בחן במעומעם, דרך צעיף עיניו הלחות, את פרטי פסל החזה של מרילין. הוא לא התעכב על הפגמים או על ההצלחות בעיצוב; הוא הפקיד בידיה את מחשבותיו על החלום הארוטי, על ההפתעה שבתוצאותיו ועל אירועי היום שאינו נגמר. עם חזרת נשימתו לקצב רגיל, התוודה בפניה שהוא תוהה אם נשמתו פועלת בעד עצמה או נגדה, על אף אי־הוודאות באשר לנוכחותה של ניאל. אולם בחדר שמעליו נעו, פעלו. זממו!
בצלילות מספקת הבחין דמיאן שלמרות שלל אמצעי הזהירות שננקטו כדי למנוע רעש, שם למעלה מזיזים שני חפצים כבדים. חד־חושים, הוא זיהה מהומה, בימוי מוזר. במרכז החדר, סמוך לחפצים הראשונים, הניחו דבר רך, ככרית. מסביב, בצורת קצותיו של פנטגרם, חמישה פריטים קלים כשל פמוט קטן. ואז, במשך כמה דקות מטמטמות, השתלט השקט על אתר המזימה.
בלי טקס של הרמת מסך, השחקנים אילתרו מצב ובו deus ex machina. שתי דמויות: אל או שטן, והקדושה או המכושפת. ניאל גילמה את התפקיד השני. ואז קול שנדחף בכוח אל הנמוכים והוגבר ברמקולים — ללא ספק שני החפצים הכבדים — הכריז:
— את חייבת להבטיח שלא תראי עוד את דמיאן!
קולה של ניאל ענה: « כן, אבל אדוני, אני אוהבת אותו! »
קול הישות המשיך: « אם תימנעי מן ההבטחה הזאת, תידוני לעונש! »
אחרי שתיקה קצרה באה הכניעה: « כן, אדוני, אני נשבעת… לכל החיים! »
בימוי קצר לטקס של בקושי שלוש דקות! החבורה נסוגה אל המטבח, ושם פרצה בצחוק פראי, ללא שמץ ספק בהצלחת המתיחה שלה, בלי להבין בילדותיותה שדמיאן קלט את צחוקם הסרקסטי לא פחות מן הקול של ה״נצחי״ המזויף שעוד הדהד… לבסוף עברו השחקנים־הליצנים אל קדמת הבית, לסלון, והחליפו את ההילולה והלעג בהערות רגילות.
דמיאן, שעד אז שתק, לא בז לסחרור הזה של שנאה, קטנוניות ובגידות שסבב סביבו, מפני שהרחמים שחש כלפי מעניו חיממו אותו בזוהר הערכתו העצמית. הקומדיה הזאת שביצעו שכניו מלמעלה… (?) החזירה לו בדיוק די כוח כדי לצמצם התפרצות חדשה של דמעות.
בלי לנסות להתחקות אחר כוונותיהם, הביט בהם מלמעלה בנפשו, דרך מחשבתו.
— איך הם יכלו לנחש שאני בחדר שלי? … צירוף מקרים? — מיה לומדת קולנוע ואולי זו הייתה סצנה לאחת העבודות שלה… כן, בטח זה זה, והחדר הזה התאים לה. אבל איך אסביר שמיד אחר כך הם מיהרו לרוץ למטבח ולהתפקע מצחוק, לצחוק כמו משוגעים… למה חזר השם שלי שוב ושוב?
הוא הפנה את עיניו המגורות אל העתק דמותה של אשת סודו המתה…, זו שנהנה לכנות המוזה הראשונה שלו, וברך על נוכחותה המזויפת. הרושם החימרי. כי רק היא ידעה שמצבו הנפשי היה זמנית…
— … מושבת! נדמה היה שהיא אומרת לו.
— גם את, מרילין, חושבת שאני משוגע?
— לא זה מה שאמרתי! טיפש! … אתה נתון תחת השפעה רגשית, מצד אחד מפני שאתה מבין שהאישה הזאת לעולם לא תאהב אותך, ומצד אחר מפני שבניסיונה להציג אותך כמשוגע היא מבהירה לכם, לשניכם, שאתם באים מעולמות שונים.
— אבל… גם את מעולם אחר, ובכל זאת את אוהבת אותי, ייבב דמיאן.
— לא! אני לא אוהבת אותך. אתה יודע היטב שזה בלתי־אפשרי עבורי. איני יכולה להעניק לך אפילו את הסימן הזעיר ביותר של רוך. גם כאן! טעית, בחור. כרגיל, אתה משלה את עצמך! …
אתה מתענג על החלימה, על הדמיון, עד שאתה מבסס כך את המוניטין שלך כאידיוט של הכפר. דוגמה: אתה הופך זבוב עלוב למרגלת או למבחן אלוהי, לפי החלטתך למחוץ אותה או להשאיר אותה בחיים. מטיפת מים אחת אתה מחלץ עולם דמיוני ופנטסטי שלמרבה הצער איש מלבדך אינו יכול לחדור אליו…!
— איש מלבדי ו… ניאל, התערב בנימה של הערת־צד.
— ואני, כבר שכחת אותי? … ואני? … ואני? דקלמה המרילין של ה־Fantasia שלו.
החולם נתלה לפתע באֶתֶר החדש הזה, לא מפני שלא ידע את מהות התשובה — היא כבר נולדה על קצה שפתיו — אלא מפני שלמעלה פרצה מהומה. במקום שבו מעולם לא סעד ביחידות עם ניאל, ויכוח נמרץ השחיר כסופה ההופכת לציקלון.
— איזה רעש הם עושים! … כלום! אסור לי להקשיב להם, לפגוע בעצמי עוד יותר. הוויכוח בטח נועד לפענח את רמת ההזיה שלי. דמיאן לחץ את ידיו על אוזניו עד שכפותיו החווירו ואפרכסותיו הלבינו. בתוך עצמו שמע את קולו החלול ממעיט בערך המריבה: « אולי הם מדברים על הלילה שעבר? … על החלום המוזר? … איני יודע. ולמה אני חייב להיות במרכז עיסוקיהם הנוכחיים? »
הוא הניח אז לשמיעתו הרגישה לרגל כרצונה. בקומה השלישית ההתכתשות הסוערת למדי התחדדה עד שהפכה לעימות מילולי חריף. נדמה היה שהמרצה נאבק מול ניאל כדי להגן על נכס שרכש: הקסם שהיא חשה כלפיו.
— איך את יכולה לאהוב pusher? … סוחר סמים קטן. אתם לא רואים שיש לו פרצוף של חזיר! …
שתיקה. הפוגה? דמיאן ייחס אוטומטית את הרגיעה הפתאומית למשפט האחרון של ג׳ונתן, שככל הנראה סיפק זה עתה את התיאור העצמי המדויק ביותר שלו כשייחס למישהו אחר את המראה הדוחה הזה.
הסתערות ממדרגות למדרגות. הדלת נטרקה באלימות בין השניים.
אפו מתחכך בשולי וילון, עין אחת בחריץ ביניהם, דמיאן הזדהה עם המלומד שעזב את המוזה. את הכאב שזה עתה קטף בלי לדעת, את הרעה שתרדוף אחריו עד סוף ימיו, החולם כבר חי בעצמו.
כשהמנודה דרך על האספלט הקפוא, הוא השליך מבט קצר אל החלון שממנו צפה בו דמיאן, כאילו בירך עמית לכת שאליה הוכנס זה עתה. אחר כך הסתלק, אולי כדי לשחק את סצנת הכלב המוכה לרגלי אשתו הצעירה, שאותה נאלץ לעזוב כמה ימים קודם.
האם המלומד נדחה? … או שמא הוציא את עצמו מרצון מטירת הבדולח הזאת לפני שייחתך משברי ההתפכחות? — בזירה שממנה נמלט נאבקו זה בזה תדהמתם של אחדים והקלה מסוימת ששרקה מתוך שתיקתם של אחרים.
קומה אחת למטה נאנח דמיאן מסיבה אחרת.
— ה־pusher הזה… האם המרצה התכוון אליי בהתפרצות שלו, אליי שהייתי שליח של ערב אחד? … או שמא התייחס למשלוחי הסמים התכופים מדי של ברוס ברוייט אצל ניאל? — האם לו ז׳ובים לא הזהיר אותי במסעדת Gula Lupus שאני נמצא בדיוק במקום שאסור להיות בו, … בין ניאל לבין העבריין הצעיר? — לעזאזל! תסתלק, מרצה! … אפילו העזיבה שלך לא עוזרת לי! יותר מדי עכברושים באותו כלוב. הבטא התרחק, האלפות נשארו!
מנענע את ראשו כאילו להשיב את מחשבותיו למקומן, הוא הרשה לעצמו מסקנה חסרת עקביות. בלי להיות אובד עצות, הוא נותר מזועזע מן האפשרות שניאל מתעניינת בברוס, אפילו כאהבה חולפת וגופנית בלבד. דמיאן נעלב עוד יותר מפני שמשפחת ברוייט הפריעה לחזרתו למציאות בכך שהתעקשה להכחיש בפניו במשך חודשים את נוכחותה של ניאל. גם אם להכחשותיהם לא הייתה השפעה ישירה על חייו של החולם, הן בכל זאת הגבירו את כוח הפיתוי של בנם בכך שהפכו גם אותו לערמומי בתוך הקנוניה.
דמיאן שב אל הספֵרות הדמיוניות שלו כדי למצוא שם את מרילין. הוא רצה להפקיד אצלה את רשמיו מן המפלות האחרונות, ובתמורה דרש עצות ונזיפות.
— שוב אתה! … מה אתה רוצה ממני? … אתה כבר לא אוהב את ניאל? … למה אתה חוזר אליי אחרי כל אכזבה? … אני מחליפה את אמא שלך, נכון? …
— לא, מרילין! אני עדיין אוהב את ניאל אבל…, אבל גם אותך… — אני כבר לא יודע. אני לא יודע! האם רק בך אני יכול לבטוח?
נבוך מכך שהשפיל את נשמתה של השחקנית אפילו במנוחתה, ליטף ברוך את לחייה והניח נשיקה על מצחה של ההעתקה הקרה והשמנונית כדי לזכות בסליחתה. הפיוס הושג. אחר כך המשיך במסעו האסטרלי עם העולם שמעבר.
— תגידי, מרילין, … שמעת קודם, נכון?
— כן, קצת יותר מדי! למרבה הצער, עוד קורבן של מנהלת המשחק שלך. הקוביות מוטות, ידידי!
— את בטח טועה, ניאל ודאי אינה המקור של…, כלומר, לא מרצונה. את משוכנעת? … אמר, ובו בזמן העניק למתוודה שלו רגע של מחשבה, נותן לדמות המעוצבת סמכות וממשות גדולות מאלה שהיו לו עצמו אי־פעם.
— בטוחה לחלוטין! היא שונה ממך בכל המובנים, חוץ מנקודה אחת. יש לה רוח חולמנית לא פחות משלך! — האם זו אינטואיציה שאפשר להפריך רק מפני שהיא נראית בלתי־הגיונית? … היא פוחדת לאהוב אותך, משום שנשמתה הפואטית מפחידה אותה אפילו יותר משלך!
אולי אפילו אתה הוא ה־« nec plus ultra » של הנפלים, אהבת חייה. — בעצם! היית יכול להיות כזה אילולא, במחווה נקמנית, עיקמת את התוכניות שאלוהים הגיש לך על מגש של כסף.
— את מתכוונת לחלום הארוטי?
— למה עוד? … כן, אותו חלום מפורסם של שלושת התקליטים. — אידיוט! — ניאל המחורבנת שלך הייתה עכשיו בזרועותיך אלמלא ניסית לעקוף את המציאות באמצעות שקר נקמני. אבל לא! … האדון העדיף את המשחק ונתן שיובילו אותו ביד כמו ילד. ומה התוצאה? … המצפון שלך נוטרל בידי הארס הבלתי־נמנע של הכזב הזה שפיתה אותך. — האם עצרת לחשוב אפילו לרגע? … העזת לשקול שבכל ההתעקשות שלך, בכל ההתמדה שלך לגרום לניאל להתעניין באדם הקטן שלך, אולי זרעת בה בלבול? … מנה של טירוף, בלתי־מחיקה? כזאת שיצור שברירי כמוה לא יוכל להתגבר עליה?
— לא! לא הפכתי אותה למשוגעת! … לא! אני זה שמשוגע! … לא, לא משוגע! — מרילין, למה את כל כך אכזרית? … כל כך חדה! — את כבר עולה לי על העצבים!
במהירות הפנה את ראשו כדי להתחמק מן המבט האטום והמת של הפסל; מתוך דחייה ביקש להימנע מן האמת שבבבואתו שלו.
את עוצמת האירועים מדד באנחות; את עומק התהום אמד בדמעות שהזליף לאט כדי לאסוף את הדיהן. מרוכזות בחזהו, רגשותיו התחככו בלבו בכל פעימה. הוא נגע, מישש, ליקט את שגיאותיו כאילו שיחק פרה עיוורת כשהאשמה משמשת כיסוי עיניים; בכל תפיסה השגיאה התפוצצה בידיו, עסיסית כפרי רקוב. רוחו הייתה הפוכה ומבולבלת כמו הסדינים שעליהם המשיך להתהפך עירום.
— הכול באשמתי! כך תרגמו קינותיו החלשות.
בין השתיקות נשמעו קולות אחרים, אבודים בתוכן. הטירוף, ההמולה והבדידות הטפילית הזאת חידדו את שמיעתו של דמיאן. כאילו עור התוף שלו למד את כל האקוסטיקה של הבית, מן המרתף עד עליית הגג, הוא לא נזקק עוד להצמיד אוזן לקירות או לרצפת העץ כדי לשמוע את ההשמצות שהופנו כלפיו. — הפעם הקולות באו מלמטה; בני ברוייט ניהלו שיחה. כהרגלם, דיברו בקול רם…
— הוא משוגע! … אני אומרת לכם! … הבחור הזה לא נורמלי! האם־המטריושקה, כמנצחת על מקהלת מוחאי־כפיים שכורה, סחפה את רכילות בני משפחתה אל נקודת מבטה העיקשת.
— כן, אני מסכימה איתך, אמא. דמיאן הוא מפגר! … צריך לנעול אותו! התרברבה נדין באופן מפתיע, גאה בהסכמתה ובעיקר מרוצה מכך שלשם שינוי ריככה את טינתה כלפי החולם שאהבה בסתר.
אין ספק שאפילו אם לא הייתה בת־ביצוע, הצעה ללינץ׳ מיידי הייתה באה מיד אחר כך, אלמלא נוכחותה של אן, אחת משלוש בנות ברוייט. היא, סטודנטית לפסיכולוגיה, ציננה את מתח השופטים והמענישים בגלימות שינה, פיג׳מות וחלוקים.
— אישית, אני לא חושבת שהוא משוגע. אני חושבת שהוא פשוט קצת נוירוטי.
— רוצים לשמוע מה אני אומר? … מבחינתי, שניהם משוגעים. ניאל והוא! הוסיף אבא ברוייט, כשהוא בקושי מסתיר את הנאתו להשמיץ את דייריו כדי לבצר את מעמדו כראש המשפחה.
את ההשמצות האלה, בין שנגעו בו ובין שנגעו במוזה שלו, הוא כבר לא היה מסוגל לשמוע. דמעות חדשות הופיעו וקפאו, מפני שלא היה מסוגל להשיב. — פתאום מאושר מאהבה עצמית? … שקר! — חרפות על פצעים, עלבונות על השמצות, שנאה על שנאה. התקווה לשרוד כבר לא זרמה בעורקיו. הוא חטף חמצן ואת התקווה לצאת מזה בנשימות קטנות, כאסתמטי בהתקף. הפחד. האימה המטורפת מן הבית הזה נעשתה כגישה ישירה לגיהינום. קרביו התעוותו והסתלסלו כאורובורוס: הנחש הטורף את זנבו שלו. ה־hara שלו בער!
כאילו הנוירונים שלו עומדים להתפקע, מרחק רגע מהתפרצות בבכי, קם ופנה במהירות אל המקלחת.
תחילה קר ואחר כך קפוא, זרם המים שפגע בפח והתגלגל על גופו כיסה את בכיו ששב ופרץ. כמו בריחה אלימה, המפל החומצי הזה הסתיר בתורו מילים.
— נגמרו ההוכחות לאהבתי לניאל! נגמרו! F. I. N. I… elle. לעלות, לצאת מן התהום. לשרוד בלי למעוד… — החזה שלי בוער, לוהט מחרטה. להסתכן ולקחת עליי את כל האשמה, לזכות אותך, ניאל אהובתי… — לא למעוד… — לעולם! … לעולם הם לא יצליחו לקבור את אהבתי בתוך הספק ובאמצעותו… לעולם! … גם אם אצטרך לקבל את האפשרות שאהפוך באמת למשוגע, שאצטרך… לחיות עם מחלה… נפשית!
לאחר שסולק סבך מחשבותיו, טוהר האהבה ששב אליו דחק בו לגנוח לעיתים תכופות מדי. החרדה שמא יתפסו אותו מבטא את כאבו אילצה אותו להתאפק. בקושי סגר את הברזים והניח לטיפות המים להתאדות מעצמן מגופו. כורע במקלחת, נאחז בדימויים של ניאל שעלו בו כגלגלי הצלה, כמוטות שנשלחו אליו כדי לעזור לו לקום ולהחזיק את עצמו.
בהשפעת החנק הרצוני והקשה של כאבו, רייר בשפע ועדיין התקשה לנשום. מתנשף למחצה, חזר לחדרו כדי להתעטף בסדיניו המוכתמים בזיעה ובדמעות, ולהתחפר בהם כחיה מתבודדת המלקקת את פצעיה כדי להירפא.
פגוע בגאוותו כאוהב בגלל קלות הדעת של אהובתו, הארס של שכניו, התחבולות והבגידות, חש שראשו קמל. — להסתגר בתוך הכר…, מקלט!
מכורבל על מיטתו המבולגנת, חש את הסבל פולש אליו בעוצמה הולכת וגוברת. לעצור את הבכי? כמעט בלתי־אפשרי. כאב לו עצם היותו, וכאב לו מה שכבר נעשה בעצב. בגניחות חנוקות התחנן לשמים שמוזתו לא תשמע אותו סובל.
נחישותו למתן את עוצמת תלונותיו וגניחותיו רק העצימה את העינוי. ארס הייסורים נעשה בלתי־נסבל עד כדי כך שהתנגדותו של דמיאן התאדתה והתיזה אל תוך השקט המסוכן שניסה לשמור.
הבלתי־נמנע נשמע!
קינותיו המתנדנדות הצליפו לבסוף בשינתם של זוג זרים שהתארחו אצל ניאל. בחדר האורחים המאולתר הזה הגיע אליהם הקרשנדו הדיכאוני של החולם במשבר.
— מה יש לו שהוא בוכה ככה?
— אני לא יודע! אבל בטח כואב לו מאוד!
— מה קורה? שאלו ניאל ומיה, שהתעוררו מקולות אורחיהם המוטרדים.
— הוא בוכה! הוא לא הפסיק לבכות!
המוזה ידעה עכשיו שהאדם שקיבל ממנה השראה סובל נורא. בלי להבין את הסיבה, לא יכלה להכחיש את המגע הראשון הזה עם רגישותו הדחויה של היצור שסולק ושייבב מתחת לרגליה. היא לא הסגירה את דאגתה וחזרה לחדרה, משוכנעת שבכל מקרה אין לה שליטה על סיוטו של האמן. ובכל זאת! … היא לא הצליחה לעצום שוב את עיניה. לבה התרגש. בנשמתה חלפו רגשות דומים לאלה שהחולם כבר חווה, אותה סימפתיה בלתי־מוסברת שהיא עצמה חשה כשחזרה הביתה בוכה בערב קיץ.
אבל דמיאן לא ידע דבר מכל זה. חוסר העניין שלדעתו אושר, והרצון הלא־מוסרי שייחס למוזתו להישאר אילמת, היו מבחינתו לשתות את כוס התרעלה עד הטיפה האחרונה. העודף פרץ מתוך מה שחשב שהוא קולט מניאל. בצעקות גדולות גירש מגופו רבים מאותם פרצי בכי כבדים, שנדבקו בדיכוים הקודם לדפנות הפריכות של לבו החולם.
בורח מעצמו בלי כוח, מתרחק מן החולשה שהאשים בה את עצמו, נע נרדף לאורך מחיצות דירתו. מתנודד וחרד כחיה פצועה המבקשת להימלט מצייד המקנן בנשמתה, סמך על תודעתו שהפכה למצפן מבוהל ושוטט בכל החדרים, מנסה נואשות להיאחז בחפץ…, בזיכרונות חזקים ממנו.
החרדה, שהחייתה את מקורות ייאושו, גרמה לו לצרוח ולהצליף באוזניים החטטניות: « ניאל! … אני אוהב אותך! … סלחי לי! … את, אהבת חיי, אינך רוח רפאים, את באמת חיה שם למעלה. ניאל, את לא משוגעת כמוני, את פשוט בעלת דמיון. »
אף פינה בבניין לא הייתה מבודדת דיה כדי שהקינות הצורמות האלה, שנקרעו מבטנו של דמיאן, ייחלשו בה. שום מחיצה, רצפה או תקרה לא היו אטומות בפני קור התהום שגלש על מצפונם כרעד והכריח אותם, באותו רגע, לשנוא את הטראומה שהם עצמם עוררו.
עיניו של דמיאן, נפוחות מדמעות ובוערות מגירוי ומכאב, הפיקו רק זוהר חיוור של חיים, כמו פירורי תקווה. את גופו הכבד מטיהור רגשותיו ומהתמוטטות תחושותיו גרר בכפייה ובקושי. יתרה מזו, נבוך מכך שחשף את לבו בפני שכניו הקשים והטורפים, הוא לא סלח לעצמו שנשבר. לא סלח לעצמו שהודה בפניהם עד כמה התיש את עצמו בניסיון לרקום אדישות. לא סלח לעצמו שהגיע לגבולות כוח הסבל שלו מול שגיאותיהם של אחרים ושגיאותיו שלו.
שיכור מן ההתפרקות הזאת, לא נותר לו אלא ללכת להתנחם בזרועות החורף. הוא התלבש באיטיות הכפויה של נידונים לגרדום, אלה שאיש אינו מזרז עד חמש דקות לחצות. מעמיד פנים ששום דבר מעולם לא קרה, יצא בשקט ובזהירות מוחלטת.
מעליו, ניאל, מזועזעת מן הטרנס של החולם, ניסחה דאגות: « הלוואי שלא ילך לקפוץ מן הגשר… במצב שהוא נמצא בו, מסכן. » אבל חרדת המוזה התפוגגה במהירות, דאגותיה הוקטנו בדבריו המרגיעים של לו ז׳ובים, שזה עתה חזר מן העבודה ואף שהחמיץ את האירוע, שפשף את ידיו לנוכח התממשות תוכניותיו.
אם בפנים ירד יותר מדי גשם, בחוץ ירד מספיק שלג כדי שהרוח הצפון־מערבית המתחזקת תוכל ליצור סחפים. ככל שחלפו הדקות והמחשבות, עקבות צעדיו המוארכות והפתלתלות חזרו להיראות כמעט כמו הליכה רגילה.
הרוח הצורבת את פניו של דמיאן כפתה עליו את ממשות החורף. אבל מעל פצפוצי ענפי הצפצפות הקפואים, כמה בכיות וכמה זעקות זעם הכריזו על המציאות שלו, בתלונה, במרד.
עצר ברמזור אדום והבחין בסחף שלג שנוצר ליד רגליו; מתוך פיוט בלבד השווה את עצמו לפתית שלג שייסע לפי גחמת הרוח.
— שנינו קטנים. קטנים מאוד. אותך, הרוח מניחה איפה שהיא רוצה; אני, אני חייב לייצר רוח! … אתה תימס; אני כבר נמסתי… אתה, דבר קטן, אינך יכול לחיות אהבה, אין לך זכות לכך; אני, דבר קטן, אני…, גם אני לא. אתה, כל כך קטן, יכול להסתנן לכל מקום, אפילו ללכת למות בחום אצל המוזה שלי; אני, כל כך קטן, שרוצה למות בתוכה, אני, היא אפילו לא טורחת להיפתח אליי! אז מה עוד אוכל להציע לה חוץ מהוכחת אהבה חסרת תועלת, … כמו לעזוב ולהתרחק ממנה? אם אי־היותי נעים לה, איך לא לבחור במעבר דירה…?
איש מהם לא ידע שדמיאן חזר, לאחר שמצא חיוניות מסוימת בזכות משבי אבקת השלג שרקדו באגורה הלבנה. הלילה שוב ברח לתוך אותם הרגלים. הוא, קורבן הדחייה, חשב שהיא נוטשת אותו, אך לא נטר לה על כך, מפני שהיא שמה קץ למצוקתו.
***
צהריים. יללותיה המתלוננות של החתולה הזמינו אותו לקום כדי להשביע את רעבונה. חשק קל בטעם דגים הציק לה. לאחר שהאכיל את החתולה, מיהר לקנות את העיתון כדי לעיין במודעות המסווגות. — דירות להשכרה!
באותו יום הכול נסגר: חתימה על חוזה שכירות, בחירת מובילים, רכישת קופסאות קרטון שאותן החל למלא כמעט מיד, וכן ביטול החוזה אצל בני ברוייט, שלא היססו אפילו שבריר שנייה להסכים. (למחרת הוא יעזוב.)
כבר באותו ערב דירתו לא הייתה ניתנת לזיהוי. הסטודיו והמטבח רוקנו מתכולתם; כל אחד נראה גדול יותר. הסלון, לעומת זאת, נראה קטן יותר, מפני שהכול הונח ונערם בו בשיטתיות. בחדר השינה שמר דמיאן רק את מיטתו, כדי לישון בפעם האחרונה ליד ניאל, ואת מרילין שלו מחימר סינתטי, כדי להחליף איתה רשמים על רגעי הגסיסה המטלטלים האלה. לא חובה.
שום מוזיקה ושום רעש לא סימנו לשכנים את נוכחותו האחרונה. הוא נע באיטיות של מתרגלי « tai-chi », נחוש להרגיל את ניאל להיעדרותו הקרובה. הוא הרחיק את העדינות עד הקצה ולא כיבה את האור לפני השינה, מחשש שנקישת המתג תהרוס את כוונותיו הראשונות.
בטוח שיבכה שם, טפח על הכר כאילו כדי לרכך טוב יותר את ביטוי כאביו מאתמול. על הציפה, כמו שרידים שנחשפו בלי חפירה, כתמי דם הדהימו אותו.
— האם כאב לי עד כדי כך? … האם אני אוהב את ניאל עד כדי כך שהכאב שלי מותיר סטיגמטה? … למה לסבול עד לסובלימציה? … למה קיימים הקדוש והמקודש בחיי, … אם לא כדי לקרב אותי יותר אל החילוני שבתוכי? כן, אני רק אדם שאהבתו מפריכה את בקשותיו! כן, יש לי שם מוזר, דמיאן. כן, דמיאן הוא רק בן־אדם!
בלי למהר ובלי להפסיק לחזור לעצמו שהוא רק אדם, מודע למחוות הסמליות שהוא עומד לבצע, קם והלך לקחת מאחת הקופסאות הסגורות מיכל צבע אדום. אותו ספריי שימש לכתובת המפורסמת « Hard Headed Woman ». — הוא נעצר מול ציור הקיר שלו, אותה פרסקה שגרם לכומר לברך לאחר שהטעה אותו בדברי משיחיות, הצטלב ואז שקע לרגע בהתבוננות, מעריץ בפעם האחרונה את היצירה שבה הציג את עצמו כ־Kristos Anonymus.
כמו חזרה על מעשה חילול קודש, הוא חיבר אל המשטח שלוש־עשרה אותיות אדומות, שייעשו גלויות ופוצעות במיוחד כאשר, לפני שיעזוב, יסיר מן החלונות את הווילונות, במחווה הדומה לחשיפת כתובת מצבה.
— JE T’AIME NIELLE !
ואז, באופן קיצוני עוד יותר, הסתובב בחדות לעבר הפלסטלינה ובמחווה אלימה המונעת בכוח אגודליו המיומנים הרס את הדמות האילמת, תוך שהוא מטיח משפט אחרון: « אותה אני אוהב, מרילין! את ניאל אני אוהב! » לבסוף נרדם כשהוא מתערסל במחשבות רכות על שכנתו.
למחרת, כמתוכנן, דמיאן כבר חי במקום אחר, לא עוד מתחת לצעדיה של מוזתו.
***
הקלה יחסית לחלומופת. מה השעה עכשיו? … איפה הוא עצמו נמצא? אי־הידיעה המוחלטת כבר אינה נמשכת… מתוך אינדוקציה הוא מבין שההחלטה הזאת להניח לניאל לחיות ולהיעלם הייתה מועילה לה. אבל לו? … החמרה מיידית של הידרדרותו החשאית! אילו היה לו האומץ לחיות תחת דיכוי הבידוד כמתבודד, לנהוג כנזיר בהתבוננות בצעדיה, נשמתו לא הייתה נשארת בלתי־מסופקת. לא ההשפעות הישירות של המעבר ולא הבריחה מן האווירה הקטלפטית הם שפגעו בו, אלא אותם גלים שמהם השתחרר ושלעולם לא ישוב למצוא.
הזמן, מד הסיבובים, הטכומטר של הגורל האנושי, הגביר את ייסוריו במקום לשחרר אותו מהם. שום גמילה אינה אפשרית. « לא, פֶרֶה! לעיתים קרובות לא נכון לטעון שעם הזמן… שוכחים. » שגוי לטעון שמוזיקת צעדיה של מוזה, הדי קולה של מי שאוהבים ואפילו הצללים המבקשים לחמוק… נמחקים מן הזיכרון.
אבל! … אלוהים אשם לא פחות מכרונוס! למה העלה, כמו יבשת חדשה להשתוקק אליה, את היצור בעל השם ניאל בתוך החיים מן המעלה השביעית האלה של דמיאן, המכונה החלומופת, המכונה האמן, הלא הוא החולם.
במכת גאונות אלוהית העמיד העליון בלי בושה את האמן מול המוחשיות הבלתי־יאומנת של פלא חי, קרוב אליו כל כך, אמיתי ורחוק יותר מן המוחלט; האהבה דחפה אותו באינסטינקט לאהוב באמצעות גופו ועם גופו, מכוער ככל שיהיה. (גלגול משולב של הגיבן מנוטרדאם וטולוז־לוטרק?) הוא, דמיאן, שעד אז נהנה רק מתענוגות השכל, הבין בחסד המבחן הזה שהחיים ניזונים משורשיהם, לא מהסתפקות עצמית.
החלומופת שוכב בתוך בכיו, רועד בחרדת הזמן האבוד. הוא מאשים את עצמו בהשתחוויותיו בפני הערך המאופר הזה — להעשיר את חייו באמצעות הרווח כפוי־הטובה של היצירה, החלום והאמנות. — טעות או ייעוד? דת חדשה של המודרניות? … גבורה אמנותית?! — מלכתחילה המוסריות האנמית הזאת גרמה לו לאבד את ניאל בשל הסגפנות המדומה שלו, שהפחידה והגעילה אותה. היומרה הזאת להגיע עד למוזה שלו מזכירה שני מגנטים שקוטביהם ההפוכים דוחים זה את זה ושאם יסודרו אחרת, היו נצמדים עד כדי הלחמת אנרגיה.
תודעה מטושטשת, טירוף מתעתע וזיכרון פסקני. אפילו בהיעדרויותיה המטורפות, ניאל חילצה אותו מן האין. ובכל זאת, שלא במודע, בזמן שהושיטה לו את ידה הימנית כדי להוציאו מתהום, השמאלית, יד הלב, דחפה אותו לתהום אחרת.
האם דרכי פעולתם המשוערות, שלעיתים קרובות אין להן הסבר, נבעו מהדבקה ספונטנית שנולדה מן המגע בין שני היצורים עתירי הדמיון שלהם? היא שהייתה כולה הרמוניה לפני החיזור הגס והלא־מלוטש, היא שתרגמה את יופי נשמתה בכל תנועה קטנה, היא שנדיבותה הטבעית ניתנה בעדינות בכל נשימה, היא שהזכירה לו את הפיות מילדותו. — כן! — ניאל נותרה בריאה, דמיאן לא השחית אותה בפנטזיות שלו. — כן! הוא נשאר חולם פשוט. הרי טירוף אינו חפץ שנותנים במתנה, הוא מצב שחיים איתו, עם כאב או בלעדיו!
החלומופת מרגיש שהמרחק המאכל ביותר, הקשה ביותר, כבר נחצה.
מן הספה הוא ניגש אל מראה נקייה ללא רבב שהדייר הנוכחי במקום — שממילא עדיין לא נתן כל אות חיים — קיבע במקרה אל הקיר הצר ביותר. בדיוק במקום שבו דמיאן תלה בזמנו העתק מוקטן של « הקוראת » מאת פרגונאר.
במשך כמה שניות הוא מביט בעצמו בלי להתבונן בעצמו. הוא תופס את עצמו כחבר למסע שעומדים להיפרד ממנו; ידיד הבוחר בכיוון אחר, ביעד לא ברור. אבל עדיין לא הגיע זמן הפרידה, מיון המטען לא הסתיים; יתרה מזו, עליו להמשיך לחטט, לחפש את כרטיסו…