קלרנס, העכבישה, השלימה את רשתה ובכך הסתירה את הכניסה אל האין. כל אחד ניסה לקרוא לאחרים. כולם מלבד הדוד מקסים, שידע שהמאמץ חסר תועלת, כמעט נואש. לבסוף הכריעה אותם עייפות כבדה, כאילו לכל אחד עוד היה גוף בתוך הריק המוחלט. בתוך זמן קצר שקעו בשינה עמוקה, וכולם נחרו, אפילו המלאך, שישן לראשונה בקיומו.
האין נראה ריק…
הצלליות לא נראו.
ובכל זאת הופיעה אינטואיציה חלומית ראשונה.
— הלו! אני מדבר אל מי שמוכן לחלום אותי! זה אני, אנרי! אף אחד לא אומר דבר? אני לא מרגיש כלום… אני חולם שאני מחפש אתכם בתוך היעדר הכול הזה. הבנתי משהו! בתוך האין איננו דבר.
— כשאיננו דבר, טבעי שכבר לא נשקר לעצמנו. מה אני אומר?! שלא נרגיש את עצמנו. חיכיתי שאחד מכם יחלום בתוך הלא־מקום הזה כדי שאוכל לפנות אליו, הרגיע הדוד מקסים, שהיה נינוח מאוד באין ובחלומות.
— שלום לכם! כאן קליפות! יש לנו תחושה של ריחוף, כאילו אנחנו במצב של חסד עילאי! לישון זה מעניין; לחלום מעניין עוד יותר. האם כולנו ישנים? חלם המלאך ללא שובע בתוך הטלפתיה החלומית המיוחדת הזאת.
שרר מעין שקט ארוך… כאילו חלומותיהם צפו. לפתע גילה אנרי דאגה, מפני שמרילין לא השיבה.
— מרילין! מרילין!… איפה את?… עני לי!… מישהו שמע את מרילין חולמת?… האם היא תקשרה עם אחד משניכם?
— לא! לא קיבלנו שום קריאה טלפתית, השיב המלאך.
— דבר בשם עצמך…, «אנחנו»! זה כבר מעייף לחשוב שאתה הדובר של כל ההקפאה שלך… מה אני אומר?! של כל הקהילה שלך… אנחנו כאן, אנחנו שם…
— שכחתם את מרילין? אני לא מבין כלום. הרי היא הייתה הראשונה שקפצה לתוך המקור שלך, דוד. מה קרה? כבר טעית פעם בדרך בתוך החור האבוד הזה? ירה אנרי בעצבנות.
— לא! מעולם לא. אתה מבין שאני חייב לתת אמון באין הקטן והיקר שלי.
— אני חולמת אתכם, או שאתם סיוט חיוור?! התערבה היא, ובכך הרגיעה אותם.
שלושת שותפיה לצרה המטירו עליה מטח של שאלות.
— מרילין, השתיקה שלך השפיעה עלינו, ואפילו כנפינו המוכתמות רעדו. למה שתקת?
— כן, למה לא צייצת… מה אני אומר?! למה לא אמרת דבר.
— נדמה היה לי שאזכה לקצת שקט אם אצניע את נוכחותי. אל תשכחו שאני מסתכנת בכך שאעמיס אידיוט על עתידי בגן העדן, הטיחה מרילין, שפחדה שוב צף והשפיע על אופייה. אני מודה שכרגע יש משהו זעיר שמוצא חן בעיניי אצל אנרי: הריק שבראשו. אפילו האין צריך לקנא בו, הוסיפה באירוניה, כשהיא מטילה עליו את האחריות להתמוטטות.
— תגידי, הריק ואת מאותו אילן יוחסין, נכון? אה! ותודי לו בשמי. את יפה אפילו יותר כשאני לא רואה אותך.
— אנרי היקר, מותר לי לקרוא לך בחיבה «חור תחת»?
— יש לך מזל שרק שום־דבר מפריד בינינו!
חילופי הדברים המלבבים הללו נפסק כאשר הדוד מקסים, שכבר דמיין כיבים נוצרים באין, החזיר את כולם לסדר.
— שתקו! ציווה. הציווי הדהד בחלומם של האחרים. עלינו לזכור שהדיאבל… מה אני אומר?! שהשטן פלש לגן העדן.
— אם התיש הזקן הזה באמת שולט בעדן, אני לא רואה שום סיבה לצאת מכאן, אמר אנרי, שהחל למצוא את הריק נוח למדי.
— יש לי נושא לשאלה… מה אני אומר?! יש לי הצעה. אתם רוצים קצת אור?… כן או לא?… שאל בן־הכלאיים בפשטות.
— איך להבין את זה?… הרי הזהרת אותנו שאי אפשר לראות זה את זה בתוך האין. ועכשיו אתה מציע להאיר לנו כדי שיהיה לנו נוח! השיבה מרילין, שהחלום שלה הלך ונעשה חזיון המעורר… זיעה קרה.
— לא אמרתי: לעשות קצת ירחיות… מה אני אומר?! קצת אור… אכן דיברתי על להאיר את המצב, הבהיר הדוד מקסים באנחת ייאוש קלה.
— אינני יודע אם אתה שותף לדעתי, מלאך יקר… יש לי תחושה ששתי הנשמות האלה מחבבות זו את זו. אחרי הכול, אי אפשר לזהות אטומים שיש ביניהם זיקה אלא לאחר שמלחימים אותם זה לזה. לא כך?
אנרי השתעל קלות… הוא אפילו העמיד פנים שהוא הוזה על עצמאות בתוך חלומו.
— קדימה, דוד! נפסיק למתוח את הנצח עוד יותר. מה אתה מציע?
— אתם זוכרים את החור הקטן שקלרנס מכסה בקורים?… בשביל העולם שמבחוץ הוא לא כלום. בשבילנו עכשיו זו פתיחה באין, יציאה אפשרית. ובכן… את החור הזה אני יכול להזיז, גילה שומר הריק המוחלט.
— ואז?… חלמו כולם יחד, עטורי חוסר אמון.
— הייחוד של האין הוא שהוא תמיד בכל מקום… באותו מקום. אבל אפשר להזיז בקלות את הגישה אליו, כלומר את הפתח הזעיר שקלרנס מסתירה. אז לכו לעזאזל!… מה אני אומר?! בואו נלך אל השטן. נגיע אליו הביתה ונראה לו עם מי יש לו עסק! הופתע לשמוע את עצמו אומר, כשהוא מתרברב לא פחות מאנרי.
— לא חסר לך אומץ, דוד, אמרו כולם יחד.
— כשהשטן איננו, הארורים רוקדים. שושנת הרוחות כבר אינו בגיהינום, אלא במיטת הפעולה אצל האש הטובה… מה אני אומר?! בלהט הפעולה אצל האל הטוב. לכן הדרך פנויה כדי לעשות לו תעלול יפה. אתם נותנים לי אור ירוק להזיז את החור?…
— איזו מזימה יש לך בראש, דוד מקסים? אנחנו נישרף בלהבות עוד לפני שנספיק לומר אוף! שאלה מרילין בדאגה.
— האין אינו יכול להישרף, ולעולם לא יהיה כדור פורח שנסחף בסופת אש. לכן אני יכול לבחור היכן נעצור תוך סיכון מזערי, השיב בלי להירתע, גאה בעצמו.
תוכניתו של בן־הכלאיים הייתה פשוטה מאוד: למצוא דבר ששושנת הרוחות יקר לו. אולי מזכרת ישנה, ואפילו הלהבה הראשונה של הגיהינום! מרילין אף הטילה ספק בקיומו של דבר כזה. הדוד מקסים השיב לה שאצל יצור כמו שושנת הרוחות החומרנות היא עובדה מוצהרת.
מבלי ששאר חברי הקבוצה יבחינו בכך, כבר הזיז הדוד מקסים את נקודת האור הזעירה הזאת, קטנה מאלפית ראש סיכה, שנתנה גישה אל שאר העולם.
— הנה, הגענו. זו הפעם הראשונה שאני בא לכאן… אני שובר את המקום יחד אתכם. מה אני אומר?! את הקרח, אמר בפחד.
— אני מקווה שהוא לא יימס מהר מדי. מה? כבר? מה אתה רואה במבצרו של השטן? איך האש?… חמה?… שאל אנרי בפחד, קולו חנוק וצרוד מתדהמה.
מבוהל, ומשוכנע לפתע שבא לכאן כדי לשרוף את ימיו…, נדמה היה לו שהמעקף דרך הגיהינום עומד להסתיים ביעילות מקוצרת להפליא.
— אש יש, אבל עשן אין. ובכל זאת… הלהבות האלה! אין איפה לשכן אותן… מה אני אומר?! אי אפשר למנוע מהן להשתולל! תיאר הדוד מקסים.
המלאך קליפות, בלי להתעורר, גילה לפתע עניין כמעט מדעי.
— אנחנו תוהים איזו אנרגיה מזינה את האש הזאת, שאל.
— לפי הצבע… הייתי אומר שזה גז פרופאן? מה אני אומר?! פרופני… כלומר, של חולין… אבל… אוי! איזה אסון! מה אעשה? קיטר הדוד מקסים כמו פיתום חסר נשימה.
— מה קרה? המשיכו קליפות, מרילין ואנרי לחלום.
— כמה עצוב! כשהתקרבתי יותר מדי נתקלתי בקוריה של העכבישה שלי. החברה המסכנה שלי… היא… היא נפלה לתוך להבה! אינני מעז עוד להביט, אמר בצער עמוק והביע את כל יגונו.
— אנחנו משתתפים בצערך, דוד. תחזיק מעמד, ניחמה מרילין, שבחלומה ניסתה לדמיין את דמעותיו של שומר האין. יהלומים? מים? שום דבר?…
אנרי ניסה להשיב במהירות את הביטחון לחבריו המוזרים. הוא חשב שהדרך הטובה ביותר היא להסיח את דעתו של בן־הכלאיים.
— למה להפסיק לתאר? אתה כבר לא מסתכל? מצא מקום שממנו נוכל לצאת… כלומר, מקום שבו נוכל לנחות בלי לחרוך את האצבעות ברגליים.
— אתה צודק. אני חייב להתעלם מרגשותיי ומן ההתרגשות כדי להציל את כולנו. לפחות אוכל להמשיך בחקירה לזכר העכבישה העדינה והנאמנה שלי!
הדוד מקסים שב וצבר אומץ וכבר הריח באוויר את אפשרות הבריחה.
— אה! הנוכלת הקטנה! קרא הדוד מקסים בשמחה מתפרצת וכמעט נפיצה.
— מה קרה? ראית שד עם פרחים?
— לא! העכבישה הקטנה שלי חיה! לא יאומן!… בחיים לא תנחשו מה היא עושה! חלם בעודו מציץ דרך החור הזעיר הפונה אל הגיהינום. אתה יודע, קליפות, היא תמיד תפתיע אותי. הלהבות לא פוגעות בה. אולי לא תאמינו לי. היא טווה קורים על הלהבות כדי ללכוד אותן. תתכוננו להתעורר. אני אוציא אותנו דרך הזירגוּי שלי.
לפני שמישהו מהם הספיק להגיב, כולם כבר הגיחו מן האין.
— תראו! היא אינה סובלת מן הגיהינום. וככל שאני רואה, גם אנחנו לא.
להפתעתם, הקרקע לא הייתה לוהטת אלא פושרת. קוריה של קלרנס שימשו מבודד תרמי. הגיהינום היה חם למדי אך לא בוער, דבר שהפתיע את קליפות וכמובן הרגיע את אנרי. כל התבניות שנקבעו מאז ראשית הזמן וכל הדמיון הקולקטיבי על הגיהינום קרסו כמו דומינו.
ובכל זאת הסביבה הייתה מתכתית ורועשת. לא צרחות, לא תלונות ולא קריאות שווא, אלא חריקות של גלגלות, נקישות, שפשוף של חלקי מתכת וגלגלי שיניים שלא שומנו דיים ולא קיבלו מספיק שמן. לא ריח חונק של גופרית, אבל בהחלט ריחות פולשניים של דיזל ושל גומי שחומם עד הקצה. מעט עשן, הרבה אבק. כמו מפעל ישן הזקוק בדחיפות לשיפוץ. כמעט לא היו צבעים. הגוון השולט: חלודה. הארבעה נעצרו סביב קלרנס, שלכדה להבה אחת ואז עוד אחת.
היא טוותה במהירות מסחררת.
הדוד ניסה, בקול מתקתק וכמעט מגונה, לשכנע את העכבישה שלו לחזור למעונה.
— בואי, קלרנס היפה שלי, בואי הנה אל התקרה הקטנה והנעימה שלך, אמר והציג בפניה את מקורו הפעור.
קלרנס התעלמה ממנו לחלוטין והמשיכה לבנות קורים רבים. היא רקמה במהירות שאפשר לכנות ממש גיהינומית. תחרת ברוז׳ אמיתית, עשויה משי חזק, מורכב ומעודן בעת ובעונה אחת. היא סללה להם דרך. טבעו המופלא של העולם השמימי ציית להיגיון אינטואיטיבי.
— קדימה! אמרו החברים והתקדמו באומץ מועט בין הלהבות שנבלמו בקוריה של קלרנס.
קולות צורמים, כמו החלקה ממושכת של ציפורניים חדות על לוחות צפחה, הגיעו עד הקבוצה. הרעשים הללו נבעו מפגמים חדשים — מכניים ומוסריים כאחד.
הם התקדמו לאט במעברים שכיסתה העכבישה. סביבם השתרגו מבוכים של מבנים מורכבים, מצינורות, מנופים, קורות מעוקמות וברגים חלזוניים, כתפאורה של סוף העולם; הפחד העביר בהם צמרמורת.
לפניהם… אולם ענקי שאווירתו מורעלת באבק לח. הוא דמה למעבדה מלוכלכת ואפורה, שקירותיה מזיעים באופן מוזר למדי בשביל גיהינום. כמה שדונים קטנים עסקו שם בלי כל תשוקה בהפרשת חטאים עתידיים. לבושים בלטקס אדום ובוויניל שחור בסגנון סאדו־מזוכיסטי, הם ניסו להמציא פיתויים בלתי שגרתיים, ובאותו זמן האזינו לקולות הצורמים שיצרו בעצמם.
אנרי הבחין שלכימאי הרוע האלה יש כיסים מלאים בלהבות. קצת קמצנים. כנראה חטא הקמצנות. הם עצרו לעיתים קרובות כדי לספור אותן. בטעות דרך שדון על אחת שנפלה ארצה. מאחר שלשונות אש מדגדגות שדים, הוא התפתל מצחוק. כולם נאבקו זה בזה בניסיון לחטוף את הלהבה היקרה, היפה והמשעשעת.
הדוד מקסים, הזוג טוטרק־מונרו… והמלאך התרשמו שהעובדים הכחושים למראה אך העמידים האלה, הטכנאים הקטנים של הרוע, ניסו בלי הרף להתגרות במנהל המעבדה ולאתגר אותו. בכל הוראה שקיבלו היו השדונים פונים לעמית, תמיד אותו אחד. נציגם של החברים בעלי הקרניים בדק אז בספר כשפים אם הנוהל הגיהינומי נשמר. אחר כך, לפי פרשנותו להסכם הקיבוצי הכאוטי, היה דוקר — או לא — את ישבנו של מנהל המעבדה בחודי הקלשון שלו. ממציאי העינויים המוסריים האלה התלוננו על כל דבר ועל שום דבר, ובייחוד על תנאי המחקר. ככל שתבעו יותר, כך נעשו המשימות מסובכות יותר.
אנרי שמע את המנהל שלהם אומר: « למה לעשות פשוט כשאפשר לעשות גיהינומי? » מרילין, שכל הנאמר תורגם לה, הסיקה בתמימות שהגיהינום מתנהל עקום, כמו כל דבר שהוא ביורוקרטי מדי.
המהומה בין השדים הייתה כה חריפה, עד שעזבו את מלאכתם הקטנה והלכו כולם לשתות כוסית משקה חריף קצת הלאה.