פרח הופיעה במרחב הזה, זוהרת ומודעת יותר מכל הנאספים. זו הייתה היא. השחורה בעלת הקסם המעודן. פרח כולה אנרגיה.
— שושנת הרוחות! שושנת הרוחות!… מדוע הפרת את שלוות גן העדן? מדוע רימית אותי? מדוע הולכת אותי שולל, חטפת אותי, נשאת אותי מכאן וכלאת אותי בגיהינום שלך בעזרת בובת וודו? אמרת לי שאתה מתחרט על כל מה שעשית. נתתי בך אמון. ובכל זאת ידעת שאינני מסוגלת להגיב כשאני לובשת צורה שזה עתה יצרתי, ושפעולת הבריאה הזאת, למרות התשוקה שמכשפת אותי בזמן שאני יוצרת, מתישה אותי. למרבה המזל, אהבתם הבלתי־מותנית של שני היצורים האלה העירה אותי מן הקהות, מן ההיפנוזה ומאובדן צלילות הדעת שאליהם הכנסת אותי!
האישה השחורה שתקה כמה רגעים, כאילו ביקשה להניח לשושנת הרוחות, שנותר כעת מבודד, לחשוב. כל השדים שהפכו למלאכים נטולי־זנב הביטו בה בתדהמה.
כמעט כל הקהל תהה מה קורה. קליפות, רעייתו והמלאכים החדשים — שדים לשעבר — שאלו את עצמם שאלות. בתחילה רק שני יצורים ידעו מי האישה הזאת: שושנת הרוחות, ובמובן מסוים… הדוד מקסים. אפילו אנרי לא ידע, אך מרילין כן; היא ניחשה את זהותה של הישות בעלת העור השחור.
— תגידי לי, מרילין, את מבינה משהו מכל זה?
— ועוד איך! אני יודעת! קינאתי באלוהים. אלוהים — זו האישה הזאת, אנרי! אתה מסוגל להאמין?
— בחיי, אילו לא אהבתי אותך, אולי הייתי מתעלס עם אלוהים. מזל שאיש לא ניצל אותה!
פרח־אלוהים המשיכה בדרשה שלה לשושנת הרוחות. הגיע הזמן; כולם הקשיבו לדבריה בנשימה עצורה.
אצילית מאין כמוה, אלוהים שמרה על אותה צורה ועל אותו צבע.
— בתוך ימים אחדים גרמת נזק רב יותר משגרמת מאז ראשית הימים. אל תנסה לברוח. אל תעז להרים יד על גופך, שאיבדת אותו מעיניך. יכולת להיווכח שחזרתי לשלוט ברצוני. עכשיו אוכיח זאת.
באותה שעה עשתה אלוהים תנועה רחבה, כאילו ציירה מעגל גדול. אחר כך עצרה והמתינה.
— נו, אז? אנחנו עדיין מחכים! העיר שושנת הרוחות, ציני ונועז מתמיד.
ופרַח המשיכה:
— מה שאתה חושב שאתה רואה אינו בהכרח מה שקיים, שושנת הרוחות. ובכל זאת, סידרתי מחדש את כל הספרים בספרייה שבכניסה לגן העדן. החזרתי למקומם את כל העלים שעל העץ שם. כך יוכלו בני האדם לשוב ולהגיע אל הנצח, ובכדור הארץ שוב לומר שטויות כדי לעשות כסף. גם שחררתי מן הסיוטים את אלה שעינית באמצעות המחשב שלי. ותיקנתי את הנזקים שגרמת ליצירותיי. עשיתי גם דבר נוסף: קראתי לגופך לשוב, והוא אמור להופיע בקרוב. אבל יותר מכול אני רוצה לטפל בך.
— אם כך, אני חייב ללכת! אם יבואו אנשים לגיהינום ואני לא אהיה שם, אני עוד עלול לאכזב אותם.
— לא יהיה בכך צורך. אני מחליפה אותך!
— אבל את לא יכולה, אני השטן.
— אולי, אבל אני אלוהים. (הרהור אלוהי.) ניחא! אבל עליך להבטיח לי שתלך לטיפול, שתתפלל ותכתוב יומן אישי שפוי. אתה צריך להיפתח לפני מישהו. אתה מבין את זה, שושנת הרוחות?
— אני לא יודע. אדבר על זה עם פסיכולוגים…
— יפה! זה כבר טוב יותר! מחר תתחיל את הפגישות שלך עם פרויד ויונג.
— פרויד?… אין לי איבר מין!… יונג? אני לא חולם!
— טוב, אתן לך את היכולת לחלום. באומרך זאת גרמת לי להבין מדוע אינך כמו האחרים. לא הענקתי לך תת־מודע כדי שתישאר תמיד בקשר איתי. ובאשר לאיבר מין, במקרה שלך הייתי מעדיפה שתמתין עוד מעט; אתן לך אחד כשתהיה מאוזן יותר. אז אוכל ליצור לך בת־זוג לפי מידה, אמרה אלוהים, שוקלת היטב את מילותיה.
— רק בשבילי! אבל קודם צריך לחבר מחדש את הראש שלי לגוף, ואני אפילו לא יודע איפה הגוף שלי. אם אקבל אותו בחזרה ואעשה כמו שצריך את הטיפול הכפול שלי… את… אני… בת־זוג בדיוק לטעמי? היא תוכל להיות שעירה מאוד?
— למה לא! אבל יהיה לה אופי שונה משלך, כי כרגע אתה מבטא תשוקות שמתאימות למצבך הנוכחי. מאחר שסביר מאוד שתשתנה, גם הטעם שלך עשוי להשתנות. טוב! עכשיו — החוצה, קדימה! הנה, הגוף שלך מגיע! מריחים אותו מקילומטרים.
פרח־אלוהים המשיכה:
— וזה עוד לא הכול. התכונן, שושנת הרוחות, לקבל אצלך מבקרים ומבקרות רבים שרק יעברו במקום. תיירים מכדור הארץ ומכוכבי לכת אחרים. החלטתי להפסיק להניח ליצורים מכל המקומות להתקדם בעיוורון. לא יהיה עליהם עוד לסבול איומים ותיאורים ארכאיים של הגיהינום או של כל מקום מקולל אחר. הדמיון הפרוע של מדריכים רוחניים מסוימים תיאר מקומות כאלה כהכרחיים.
מעולם לא רציתי לאכזב שום יצור, ולעולם לא אעשה זאת.
אבל הדתות יצטרכו להתפתח בדרך אחרת. לכן אתן לכל היצורים החיים, בלי יוצא מן הכלל, את הכוח לנוע מן החיים אל המוות ומן המוות אל החיים, בלי 'להיכבות', כפי שאומרים בני־הארץ הקטנים שלי. ההחלטות שיקבלו הנשמות לא ייקבעו עוד על פי מקריות המפגשים שלהן ולא על פי מסלול כלשהו שנחרץ לחייהן. כל היצורים האלה יהיו נתונים להשגחה ויהיו מוגנים באמת מפני הרוע — משום שהרוע לא יהיה קיים עוד.
— אפשר לומר משהו, אלוהים? התערב אנרי, מוטרד למדי מן הרעיון המבריק והאלוהי הזה.
— יהי כן. דבר, אנרי! השיבה ״פרח האלוהית״ בחיוך.
— העניין הוא שמרילין ואני ירדנו לגיהינום כדי לברוח משושנת הרוחות ומחייליו, וכיבינו את הלהבות החלשות שנותרו שם. אינך חושבת שאם אנשים יבקרו בגיהינום, הם כבר לא יֵדעו היכן היה הטוב והיכן היה הרע?
— אני מודה לך על החמלה כלפי בני מינך. המבקרים האלה יהיו בגיהינום כמו בבתי כלא נטושים הפתוחים לקהל. זה הכול. הם ייזכרו בפרק מסוים בהיסטוריה ולבסוף ימשיכו הלאה. שושנת הרוחות, שלא יהיו לו עוד כוחות, ישמש בסך הכול כמדריך פשוט.
— אוכל למכור זיקוקי בנגל וגלויות! צעק שושנת הרוחות.
— אני כל כך שמחה שסוף־סוף לאלוהים יש מראה של אישה! שרה מרילין. ובעיקר, פרח, שבזכות היופי שלך לא נאנסת בזמן שחיפשת את הנשמה התאומה שלך!
— עכשיו, ברשותכם, סוף־סוף גם אני אעשה קצת חיים. לפעמים גם לי מתחשק להשתעשע. למעשה, אני מזמינה את כולכם — גם את מי שנמצאים רחוק מאוד מכאן וגם את מי שאני שולחת להם כעת את אותה הזמנה במחשבה — לבוא לפתיחת התערוכה שלי ״בשבוע הבא…״ היא תיערך ליד אזור המנוחה שלי.
— גם אני אוכל לבוא? פלט שושנת הרוחות בהתלהבות, בעוד גופו מחזיק את ראשו מתחת לזרוע.
— נראה כיצד יתקדם הטיפול שלך.
— עכשיו שאת כאן, אלוהים, מה נעשה במרילין מונרו ובאנרי טוטרק, המכונה שם עט? שאל קליפות כמעט בפתאומיות.
אלוהים לא הספיקה לחשוב; שושנת הרוחות התערב, מעט נרגז:
— מה! הגמד הזה הוא הנשמה שחיכיתי לה יום שלם? הוא זה שהיה בשער גן העדן?! מינוס קיול, איפה אתה? בוא הנה, אני רוצה לדבר איתך. אני רוצה לדעת למה לא אמרת לי עליו כלום! קדימה, תראה את עצמך…
— מספיק, שושנת הרוחות! מינוס קיול כבר לא יציית לך. הוא, כמו כל שותפיך, נעשה עצמאי והפך למלאך… בלי זנב. כלומר, דומה לבן אדם! אמרה אלוהים בסמכותיות.
אחר כך פנתה אל קליפות ודיברה אליו:
— הם אוהבים זה את זו, נכון?
קליפות הנהן, ונתן את האישור המצופה.
אלוהים פנתה אז אל הזוג שהמתין לתשובה אלוהית, ידיהם אחוזות בחוזקה. היא הביטה בהם כמה רגעים, מעבירה את מבטה מן האחד אל האחר, בלי להתעניין אפילו בעין השלישית. הקשקוש הזול הזה טוב למלאכים. לבסוף דיברה אליהם.
— עכשיו אני רוצה לשמוע את תשובתכם. האם אתם אוהבים זה את זו ללא תנאי?
מרילין ואנרי השיבו יחד, בקול אחד, לאישה שהיא אלוהים.
— כן!
— אם כך, שהלולום שלהם יתחיל במסעו הנצחי הלוך ושוב מן האחד אל האחר ומן האחר אל האחד. התיק נסגר!
מעל מרילין הופיעה אותה ספֵרה שקיבלה בזו אחר זו את צבעי הקשת. מיד אחר כך הופיעה מעל חצי־הירח שלה, אנרי טוטרק, חזרה אל מעל מרילין, וכך שוב ושוב.
מרילין ואנרי קפצו זה לזרועות זו והתחבקו ברוך, עיניהם עצומות, כאילו כך יוכלו לחוש זה את זו טוב יותר. הם ביטאו את שמחתם במשך זמן רב כל כך, שכאשר הרפו סוף־סוף מן החיבוק, כל מי שסביבם כבר חזרו לביתם או למקום אחר באינסוף. אפילו שושנת הרוחות ואלוהים.