ארבעתם, שאומץ לבם ומרצם לא קמלו כלל, היו שמחים להעז ולהתקדם עמוק יותר במסדרון המזוגזג. הם לא יכלו לחמוק מן האש. באזורים מסוימים בערו להבות מרשימות ומסוכנות מאוד, שקלרנס לא הצליחה להשתלט עליהן. היא ארגה וארגה. לשווא.
האם היה זה פחד שהרגישו? מבטיהם של מרילין ואנרי הצטלבו…
— סליחה על כל דבר בלתי ראוי שעשיתי או אמרתי לך. למרות הרצון החופשי, הכול באשמתו של הגנרל שושנת הרוחות, אמרו מרילין ואנרי זה לזו. הם החליפו נשיקה פשוטה, איטית ורכה, כאילו ביקשו להתחבר מחדש.
מחווה רגילה. תוצאה מסחררת. הלהבות נראו כאילו הן זזות, נסוגות, נפתחות לצדדים, ואף כבות לגמרי ונעלמות מן המקום המקולל.
הגיהינום בער פחות ופחות, עד שכל הלהבות כבו. הטמפרטורה שלו ירדה עוד ועוד, עד שנעשתה דומה לזו של גן העדן.
— אתה יודע מה אנחנו חושבים, הדוד מקסים? התערב המלאך בשמחה. האהבה יכולה להרוס את הגיהינום כליל. אם לא עשתה זאת כבר…
— מעניין! אבל אתם רואים את הסליל ההוא שם למעלה? מה אני אומר שוב?! את הסורג החלוד. בואו נגלה מה יש מאחוריו. בואי אל התקרה שלך, קלרנס, סיכם הדוד מקסים ופתח את לועו הגמיש, מרוצה לראות שהעכבישה מצייתת לו סוף־סוף.
— אינני יודעת לאן זה עלול להוביל אותנו. אבל בכל זאת נלך לראות לפני שנעזוב את המקום הזה, הציעה מרילין באומץ. ואז הוסיפה:
— אינני רואה שום שומר. כל חבורת הנבלים כאילו נעלמה. לא נשאר אפילו צל של גחל.
בזהירות קיצונית התקרבו אל דלת הברזל. היא הייתה רחבה וגבוהה כשערי גן העדן. מעליה הייתה כתובת גרפיטי שחורה על אפור. נדמה שנכתבה בקלשון ובפיח. ״מי שחושב היטב — מכחיש!״ תרגם אנרי.
לאחר כמה בדיקות, ומשנוכחו ששום קרברוס ערמומי אינו משוטט עוד בסביבה, פתחו לאט את הדלת כדי להציץ בבטחה אל מה שנמצא מצדה האחר. שם היו כל הארורים, כל הנשמות המיוסרות, אך גם נבחרי גן העדן, הקדושים והמאמינים שהגנרל של הגיהינום השליך לשם בטלפורטציה. שושנת הרוחות העביר את כולם לשם כבר בראשית פלישתו לגן העדן, כאילו הוא בונה לעצמו מונופול חסר תועלת.
כל האנשים שראו הסתובבו עירומים. כלומר, כמעט עירומים. לכל אחד מהם היה עלה גפן, בולט לעין, מונח על העין השלישית. הם נעו מאחד לאחר והציגו זה לזה בקשות.
כדי להסוות את עצמם התפשטו גם המלאך ומרילין. אנרי כבר היה עירום. הדוד מקסים הבחין בערמת עלי גפן ליד הדלת. הארבעה הניחו כל אחד עלה על מצחו.
— אינני יודע אם זה המקום או אפילו הרגע המתאים, אבל בעיניי את יפה, מרילין!
— תודה. אתה יודע… יש בך קסם. בסופו של דבר גם בעיניי אתה יפה, למרות קומתך הנמוכה והדבר הקטן והמפתיע שלך.
— הממ… בואו נראה אם לאנשים האלה יש דברים לגלות. פרטים עסיסיים שעשויים להועיל לנו — ולשושנת הרוחות… עלולים להיות הרסניים.
לפתע ניגש גבר אל מרילין.
— האם את זו שאני מחפש, זו שאני חב לה? שאל הארור בעל העיניים החיוורות, בלי להפגין שום רגש.
היא לא הבינה דבר, ולכן הסתפקה ב״לא״ קצר ומדוד. כדי שלא להבהיל אותו, לא התעכבה לא על השאלה המוזרה ולא על תשובתה שלה.
אישה שטוטרק הצליח לקשר להיסטוריה האירופית ניגשה אל אנרי ושאלה אותו:
— האם אתה זה שאני מחפשת, זה שאני חבה לו?
— לא, לוקרציה בורג׳ה! אינני חושב שזה אני.
— למה אתה עונה לי כך? שאלה הספרדייה־איטלקייה הידועה לשמצה שטוטרק זיהה. מי זאת לוקרציה בורג׳ה? ולמה אינך עונה פשוט לא? האם אתה השטן?
בזכות ההבנה האינסטינקטיבית של הדברים יכול היה אנרי לדעת את זהות האנשים שמולו.
— לא!
כאילו התשובה הקצרה הזאת פתרה את כל תהיותיה של בורג׳ה, היא נעצרה שוב מעט הלאה והציגה אותה שאלה לאחד מן הארורים הרבים. ״האם אתה זה שאני מחפשת, זה שאני חבה לו?״ בן־שיחה השיב לה ״לא״ בביטחון מפתיע ומשולל מבוכה. ואז המשיכה במסכת שאלותיה.
אנרי ומרילין, המלאך ושומר האין, חלפו על פני עשרות על עשרות ארורים. תמיד אותה שאלה, אותה הבעת תשישות ואותו אובדן זיכרון.
אפילו שמץ של הבדל לא היה במילים או באינטונציה האחידה. בגיהינום היה רק עונש אחד: לחפש את הנפש התאומה לנצח. אותו חצי־ירח מפורסם.
— אבל הגיהינום איום ונורא! גרוע יותר מלסבול באש. נגזר עליהם לחפש זה את זו לנצח! הלהבות שראינו הן רק תפאורה ראוותנית!
למשמע דבריה של מרילין הבזיק ניצוץ גאוני בעיני ארבעת ההרפתקנים. ובלי לומר מילה החלו להסיר בעדינות את עלי הגפן מכמה נשמות שעמדו בקרבתם.
ברגע שהוסר עלה גפן, שבה הנשמה הנוגעת בדבר להכיר בבירור את עצמה, את ייחודה ואת הווייתה המיוחדת. כך, לאחר שאנרי הסיר את העלה מבוני, במקום לשמוע ״האם אתה זה שאני מחפשת, זה שאני חבה לו?…״ שמע… ״איפה קלייד? אני חייבת למצוא אותו. אני מתחרטת על הרע שעשיתי ואני אוהבת אותו.״
— חכי! את תמצאי אותו, אבל לא עכשיו. אנחנו זקוקים לעזרתך, בוני. אם את רוצה למצוא את קלייד, הסירי כמה שיותר עלי גפן. המשיכי עד שהכול יסתיים. חזרי על ההוראה הזאת לכל מי שאת משחררת, בלי לשאול שאלות. ואז חזרו כולכם במהירות האפשרית אל הדוד מקסים, היצור בעל מקור הברווזן. לכו ורבו! קרא בלי לשים לב למה שאמר.
כך, בקצב מעריכי, יצאו כל היצורים האלה מתרדמתם התמימה. לזוגות אחדים היה המזל למצוא זה את זו מיד. הלולומים שלהם מצאו אותם מחדש.
— אולי הנצח מוחלט, אבל מספר האומללים המאכלסים את הגיהינום ואת גן העדן אינו מוחלט! העירה מרילין.
כאשר כולם שוחררו, הדהדו בגיהינום רבבות צחוקים. אלה היו צחוקי החירות. המקום המקולל הזה מעולם לא ידע אושר עז כל כך, פרט לאושרם של שושנת הרוחות ושל עוזריו הנבלים.
— אנחנו אוהבים אתכם! הצלתם אותנו מן העינוי! אנחנו חייבים לצאת מכאן!
ואז התקרבה נשמה אל מרילין ואל אנרי. חרדה עמוקה ניכרה על פניה.
— ובכן, שאר הנשמות ואני עשינו בדיוק מה שרציתם.
האדם עצר, קימט את מצחו והמשיך…
— אבל משהו כאן לא מסתדר.
— מה הבעיה? שאלו מרילין, אנרי וקליפות, שזה עתה הצטרף אליהם.
— יש נשמה אחת שהסרנו ממנה את עלה הגפן, אבל היא ממשיכה לשאול את השאלה שאתם מכירים.
— איפה היא? שאלו אנרי והמלאך.
— כנראה לא רחוק מכאן. לפני רגע נאלצתי לענות לה לא. אה! הנה, תראו. היא שואלת את נפוליאון, שנמצא עם ז׳וזפין.
מול איש הצבא המפורסם עמדה אישה שחורה בעלת יופי יוצא דופן. תווי פניה העדינים והמעודנים היו יכולים להפוך אותה לאגדה על פני האדמה, אילו הייתה מלכה.
האם כבר הייתה מלכה?
אנרי היה מוקסם מפניה ומגופה המרהיב של האישה. עורה של נשמתה… (אם נעז לומר זאת עליה) היה מושלם.
גם מרילין הביטה, אך בחשש מסוים. אולי שמץ של קנאה…?
התפעמותו הגלויה של טוטרק וחרדתה של מרילין נקטעו בידי המלאך. הדוד מקסים, מצדו, חימם את לועו למטרה מדויקת מאוד.
— אל נדאג לעניינה כרגע. כשיגיע הזמן נמצא לה מישהו שישלים אותה.
— להחזיר לגן העדן את השלווה — זה מה שחשוב, הוסיף המלאך ושפשף את ידיו.
ואז אנרי, שעדיין החזיק את בובת הוודו, מסר אותה לנומידית היפהפייה. היא קיבלה אותה, חדלה לשאול שאלות והתמקדה בחפץ המרושע כאילו היה צעצוע פשוט.
קליפות תפוחי אדמה, מרילין ואנרי הפנו את מבטם אל הדוד מקסים:
— הגיע הזמן לפתוח אותו לרווחה! לרווחה ממש! לפני ששושנת הרוחות יחזור.
— אינני חושש שלא יהיה לי מקום לכולם בתוך האין. יש בו מקום לכולם ולעוד הרבה יותר, בלי סוף, אמר בעודו מרחיב את לועו הרבה מעבר לנדרש, כדי שכולם יוכלו להיכנס בלי ליצור פקקי תנועה.
— שושנת הרוחות מוכיח שהוא חזק להפליא, הנבל! חזק מדי בשביל ארבעתנו! אבל לא חזק מספיק בשביל כולנו, קרא אנרי בקול רם, הרים זרוע וכף יד פתוחה, כאילו אותת לקבוצת הנשמות שנרגעו להתכונן.
— אני אעביר את כולכם לגן העדן באמצעות הזירגוּי שלי! קרא הדוד מקסים.
— באמצעות מה, שוב? שאל אנרי.
— כן! מה זה הדבר הזה? קראו כמה מן הנשמות הסקרניות.
— זירגוּי הוא השם שנתתי לתנועה שמאפשרת לי לעבור מן האין לעולם אחר, או להפך, בכך שאני בולע את עצמי או פולט את עצמי בחזרה. אילו הייתי טבח, הייתי נותן את השם הזה לפְּלוֹט… מה אני אומר?! אני אומר את זה כל הזמן! לפְּלָאט — למנה.
כולם יצאו למסע אל האין באמצעות הזירגוּי של הדוד. בהתחלה איש לא האמין בכך. אחדים פחדו. רק כשראו את המוני הניצולים נכנסים לשם הבינו שאפשר לנסוע כך. היה אפשר לצפות זאת: הריק המוחלט עצום ומטריד.